לא קרה לי כלום, אני סתם בוכה.


כואב לי הראש מהמשחק הזה, נמאס לי לשחק דמקה ובמיוחד כי אני כל
הזמן מפסידה...
התערבתי עם אנשים ואני אפילו לא יודעת עם מי (יש לציין לא
הייתי שיכורה או מסטולה) שאני אנצח בדמקה, אך לצערי אני ממשיכה
להפסיד ו"העונש" הוא לחיות שוב ושוב את החיים האלה...

גן עדן בשבילי הוא לא מקום עם פרחים (למרות שאין לי בעיה שיהיו
פרחים) או המקום הכי יפה שאי פעם אדם יתאר, אלא מקום שבו אני
אהיה מאושרת וליבי יפסיק לבכות בפעם הראשונה.

אולטרה סגולה, אביב גפן וסיגרייה, ככה שכבתי לפני כמה לילות
בחדרי.
בראשי ניסיתי לתכנן טכניקה שבעזרתה אנצח את משחק הדמקה הארור,
אך אפילו במוחי הפסדתי שוב ומיד לאחר מכן התעוררתי וחזרתי
למציאות, שבה אני במיטה שומעת אביב גפן והסיגרייה שנגמרה לי,
אך זו אינה המציאות...

כל רצוני הוא להסתכל לשמיים ולפתוח את פי ולזעוק, אך כשאני כבר
מוכנה והפסקתי לבכות שום ציוץ לא יוצא מגרוני .

מצאתי את אהבתי: התאהבתי בכאבי והוא בי וזה לנצח אני יודעת שזה
ישאר לנצח...

אז זהו, לא קרה לי שום דבר אני סתם בוכה...