היי, אתה.

כן, אני מדברת אליך.
חשבת שאני אשכח, חשבת שמה שהיה-לא-היה בינינו הסתיים, ואתה כבר
לא תראה או תשמע ממני יותר לעולם.
אז יש לי חדשות בשבילך, חומד. טעית.
עשרות של מכתבים שכתבתי אליך, או יותר אל עצמי מאשר אליך,
גורלם היה שריפה רבתי  בתוך הנשמה שלי, ושליחתם לסל המיחזור,
שימחזרו עצמם למוות שם.
בניגוד לכל אלה, את המכתב הזה אני אלד בסופו של דבר.
יש לי תחושת בטן חזקה, מאוד חזקה, שהמכתב הזה והמילים שבתוכו,
גורלם לחיים.
אבל אני מבטיחה, מבטיחה לך ולאחרים ובמיוחד לעצמי, שזה השריד
האחרון.
המחשבה האחרונה שתעבור במוחי עליך, טיפת הדם האחרונה שתאבד
מתוך גופי בגללך, הדמעה האחרונה שתתגלגל על לחיי באשמתך.
מבטיחה.

אני מתחילה.
באותו קיץ, אמצע החופש הגדול זה היה, הרגשתי הכי יפה בעולם.
כמו השיר המקסים ההוא של מאור כהן.
הייתי רחוקה מכל מי ששנא אותי והציק לי.
הייתי רחוקה מכל האיבה, הכעס, העצבים ואי-ההבנה שהיו בי אל
אנשים מסוימים, ושהיו בהם אליי.
נו, אילת. אתה יודע.
ועם כל היוהו הזה, פגשתי אותך. ואתה, דווקא אתה, זה שכל בנות
בית-המלון התעניינו בו, התעניינת בי.
כן, בי, הילדה הזאת, שבגילה בת 14, בגופה בת 16 ובנפשה עדיין
רק בת 12.

כולם ידעו על ההתעניינות הזאת, התעניינות שכמעט וגובלת בהטרדה.

הרבה בנות הסתכלו עליי בבריכה במבטים רושפים, כולל הבנות שגרו
איתך באותה דירה, בנות הצוות שלך, שלא הבינו- "הכיצד ילדה כזו
מושכת בחבלים את הבחור איתו אנו מתקלחות יום-יום?".
הן שנאו אותי. אני ראיתי, שמעתי, הרגשתי בשנאה.
הרגשתי כשאחת מהן שמה לי רגל כשהעלית אותי לבמה, הרגשתי כשאחרת
דחפה אותי קצת יותר מדיי עמוק למים בבריכה, כשהיינו יחד.
הרגשתי את זה, ואם לומר את האמת- דווקא נהניתי.
לא ניסיתי למשוך הרבה תשומת לב, ובעצם- לא ניסיתי כלל.
אתה הוא זה שגרם לכל יושבי במלון- בבריכה, בחדר האוכל, בחדר
המשחקים, כשהתראינו בטיילת- להביט בי, להצביע וללחשש. וכן, זה
היה נחמד. "הנה זאת שהבחור ההוא מאוהב בה", שמעתי שאמרו.
מאוהב. כן, בטח.
ואני, תמימה שכמותי, שיתפתי פעולה. לא ידעתי עד כמה מסוגל אדם
להיות "מאוהב".

ארבעה ימים היינו יחד, למורת רוחם של כולם ובמיוחד של אמי.
לה לא היה נאה שבתה תתרועע עם גבר המבוגר ממנה בעשור תמים. לא
ולא.
חמישה ימים אכלנו יחד, שתינו יחד, שחינו יחד, שרנו יחד, הכל-
יחד.
אני לא אכחיש, נגענו אחד בשני, נגיעות קטנות, לא מזיקות, בשם
השעשוע.
אני לא ממש לקחתי ברצינות את כל זה, חשבתי שאתה בסך הכל משתעשע
איתי כמו שאני משתעשעת איתך.
חשבתי שאני נדלקת עליך, וזה ייגמר כמו כל ההידלקויות שלי
בעבר.
חשבתי. אז מה.

הייתי כל כך תמימה, כל כך מאמינה לכולם, כל כך רוצה לחשוב
שהעולם מקסים והאנשים טובים.
אבל המציאות היתה דבר שחור, דבר שנפשי לא יכלה לעמוד בפניו.
המציאות העיפה לי סטירה באותו יום, היום שבו זה קרה.
באותו בוקר, הכל היה נפלא, כרגיל.
היינו יחד בבריכה, ניסית לנשק אותי, אני סובבתי את הלחי וברחתי
בצחוק מתגלגל ובלתי פוסק.
בצהריים, אני התנדבתי לרדת לבריכה לקנות ארוחת צהריים, כדי
לפגוש אותך.
ואחרי הצהריים, אחרי הצהריים המציאות דפקה בדלת וצעקה עליי,
תתעוררי. ואני התעוררתי.

ירדתי לבריכה, כרגיל, חצי-ערומה, בגד הים שלי מכסה טפח וחושף
שלושה.
עשיתי את עצמי לא שמה לב שאתה שם, וקפצתי קפיצה מרשימה לבריכה
השוממה.
אפילו המציל לא היה שם. אפילו הוא לא היה שם כדי להציל את מי
שעתיד לטבוע.
אתה קפצת אחריי, תפסת במותניי, ולחשת לי באוזן כמה שאני יפה,
וכמה שתתגעגע אליי כשאני אעזוב.
צחקנו קצת, אף אחד לא יצא מהמרפסת כדי להתאוורר, אף אחד לא היה
סקרן לראות מה קורה שם.
ואז, ...ואז, ליטפת לי את הבטן. פתאום תפסת אותה חזק. אמרתי
לך, אתה מכאיב לי. תפסיק.
חייכת. החטפת לי אגרוף. היממת אותי.
מה שאני זוכרת מאז, זה שהעפת מעליי את תחתוני בגד הים שלי,
וקירבת אותי אליך.
הרמת אותי באוויר. אני עצמתי עיניים. נכנסת אליי, כולך, אל תוך
גופי ואל תוך נשמתי.
קרעת אותי, הרסת אותי, הרגת אותי. רצית אותי וקיבלת אותי. את
כל כולי.
כמו שאתה אמרת, זיינת אותי, זיינת לי את הצורה. זיינת לי את
החיים ואת הנפש.

חזרתי הביתה, ושכבתי שבוע מתחת לשמיכות.
באמצע הקיץ, תחת כבשן לוהט של צמר, פוך ודמעות.



עברה כבר יותר מחצי שנה.
בחצי שנה הזו עברתי דכאונות שאף אחד לא יכל להסביר, בכי, כתבתי
שירים.
איימתי על עצמי בהתאבדות.
עברה עליי תקופה קשה.
אהבתי ולא החזירו לי אהבה, וזה היה כואב.

ואז, אז פגשתי נסיך מקסים.
הנסיך שכולן מחפשות. ולא, הוא לא הגיע בתור צפרדע, וגם לא בתור
אביר על סוס.
הוא הגיע אליי בתור ידיד שהתחבא כל הזמן בין כל האחרים, לא
מושך תשומת לב באופן מיוחד, או בכלל.
התאהבתי בו, לאט אבל בטוח. הוא התאהב בי גם.

היום אנחנו יחד. עוד מעט שלושה חודשים.
הבאתי לו כל מה שקשור אליך. התמונות, החולצה, המגבת הירוקה
ההיא. הכל.
אנחנו מתכוונים לעשות לנו וונאבי- ל"ג בעומר, ולשרוף את כל
זה.
אני מקווה שזה יקרה בקרוב.
הוא הציל אותי מטביעה.

גלעד, אתה שברת אותי, והוא אסף את השברים והדביק אותם אחד
לאחד.

להתראות לך, איפה שלא תהיה, מה שלא תעשה, ועם מי.

שיהיו לך חיים נפלאים.

יולי