"...את יודעת אמא, כולנו ילדים של החיים..."

את יודעת אמא, בזמן האחרון הילדה שלך מתפוררת
היא אולי מחייכת, אבל רק כדי להסתיר
את יודעת אמא, היא מפחדת שתדעי מה קורה לה
כי האנשים שלה הולכים הולכים
ותמיד בסוף זה לבד לבד לבד

ילד אחד, קצת שתוי, קצת לבד, ובכל זאת,
"תלך לישון. אתה חייב ללכת לישון עכשיו.."
-"לא רוצה. לא רוצה לישון. מה תעשי?"
צוחקת. "בבקשה תלך לישון. קח כוס מים, תתקלח, ותישן. אתה חייב
לישון. אם לא תלך לישון במיטה אתה תקום על הרצפה ואמא שלך לא
תבין למה אתה ככה"
-"לאמא שלי לא אכפת. וחוצמזה הדלת שלי נעולה."
"תלך לישון."

ושרה לו שיר של לילה טוב.
-"לילה, אבל למה דווקא טוב?"
"רק איחלתי לך כזה.."
-"אבל את יודעת שלא כזה יהיה הלילה שלי"
"רק כי החלטת ככה. אז יאללה, הולכים לישון?"
-"רק אם בבוקר השמש תזרח"
"היא תזרח. בטח שהיא תזרח.לישון?"
-"אם היא תזרח אז לישון... אבל אם היא לא, זו אשמתך."
"אשמתי."
-"תודה אני חושב שעשית לי טוב אבל אני עוד לא לגמרי בטוח"
"אז תלך לישון. וכשתקום תספר לי. טוב?"
-"טוב... אבל תהיי פה בבוקר נכון?"
"בטח שאני אהיה."
-"את כמו השמש נכון?"
"כמו השמש..."

ולילה טוב.
עוצמת עיניים וחושבת על מה שהוא אמר.
ואני חייבת לקום בבוקר. כי אני כמו השמש, נכון? והרי הבטחתי
לו.
וכמו השמש, גם אני שוקעת לאט לאט, מתחת לשמיכה שאיכשהו מחממת
לילה קר כזה. ועכשיו חולמת. גם השמש חולמת? חולמת על עולמות
חדשים שאפעם לא הייתי בהם. ועל צבעים וילדים ועננים וחברים
שנשארים.
ובבוקר אני שוב אני. או משהו באמצע, בין החלום למציאות. רק
לכמה דקות.. ושוב מתעוררת, ושוב מתאכזבת שבחוץ לא יורד גשם,
למרות שהתפללתי.

מתלבשת ויוצאת.
ובדרך לשם, עם אוזניות ודמעות בעיניים, עם מילים שמזכירות לי
כמה רע לי עכשיו, אבל עוזרות לברוח רחוק רחוק.

"בוקר טוב" אני מחייכת אל השומר של הביצפר בשקט.
-"בוקר טוב! ויומטוב שיהיה לך!"
"גם לך.." ממשיכה לחייך.
מוציאה את האוזניות ושמה בתיק. קושרת שרוכים, מסדרת את השיער,
ולובשת פנים אחרות, מחייכות, זורחות.

עוד יום.
ואני כאן בינתיים,
כי הבטחתי וכי אין ברירה עכשיו.
יום חדש
ואני כאן בינתיים
כמו השמש.