"תודה שקנית אצלנו."
הקול המתכתי והכל כך מזוייף נשמע שוב באוזניים. על מי את
עובדת?
איזה תודה? את בסך הכל מכונה שמישהו החליט שתגיד כל פעם
שמשלשלים לתוכה 17 וחצי שקלים משפט שגם ככה את לא יודעת מה
הכוונה שלו.
אז ניסיתי להוציא את העצבים על המכונה. העצבים שהתחילו לפני.
ומתוכך הייתי אמורה להוציא את הפתרון, את כדור ההרגעה של הכעס
הנוכחי. ושוב קניתי קופסא, מלבורו אדום. איכס סיגריה של
ערסים.
באמת קצת קשה לעקוב אחרי השינויים בצריכת הסיגריות. משתנה
בהתאם למצב הנוכחי.
עכשיו זה מלבורו אדום, כשהמצב הנוכחי נמדד לפי רמת הניקוטין,
לא קשה להבין מה המצב אם הוא נמדד על פי הסיגריה הזאת.
דאגתי. תמיד אני קונה סיגריות בשביל להתמודד, תמיד את נהיית
מאושרת, ואני אוהבת אותך יותר כשאת ככה.
אבל אם עכשיו, זה הגיע לאדום, החמצתי את ההזדמנות שתועיל. הגיע
שלב של יאוש.
ומגיעה לבניין שלך, את למטה כרגיל מחכה לי, להן. מושיטה לך
אותן ואומרת "רק בתנאי אחד..." את קוטעת אותי וממשיכה לי את
המשפט.
כבר "מבטיחה", מדקלמת שתחשבי עלי כל שכטה שאת לוקחת, כי
הסיגריות האלה בשבילי.
מדליקה לך אותה, דווקא לי תמיד יש אש.
איך את כל כך נהנת מהשכטה הראשונה, בשניה כבר עושה טבעות. כל
כך כיף לראות אותך מאושרת. ברביעית כבר זה לא מהנה כמו מקודם.
כבר התרגלת לשגרה של לנשוף ולשאוף ניקוטין מהול בעשן סמיך.
את כבר לא נראית לי כל כך מאושרת. לא מספקת.
מכבה את הסיגריה. מרימה מבט ונותנת חיוך כזה כאילו ילד בן
שנתיים צייר לך.
למה החיוך המזויף? כבר הבנתי.  בהתחלה שיעשעתי אותך אבל עכשיו,
דרכת בשביל לכבות.
כשאת חושבת עלי את מזוייפת.

"בשבילך מותק, 40 שקל."
ככה זה בשביל כולם לא?
לגלגל את הטבק זאת העבודה השחורה, מוסיפה עוד אטרקציה.
טוב, עליך אני לא יכולה להוציא את העצבים.
למה לא מוכרים "דראם" במכונות?