היא הרגישה בודדה.
שתי החברות הכי טובות שלה מצאו אהבה.
הן עסוקות בשלהן.
מאושרות.
והיא חושבת עליו. והיא מתגעגעת אליו.
והחברות ההן צוחקות ולא מפסיקות.
פוגעות. לא מבינות.
לא מבינות שהיא סתם מקנאה. שגם היא רוצה.

היא הרגישה בודדה.  
אז הלכה לשתי חברות ותיקות.
אבל לא עזר.
היא עדיין חשבה עליו.
והחברות הותיקות היו עסוקות בשלהן.
בשיחות משלהן.
על דברים שלא עניינו אותה.
והיא שוב הרגישה בודדה.
הרגישה בצד.
בחוץ.

ואז הוא התקשר.
הוא שמע שהיא עצובה.
הבין שמשהו קרה.
הבין שהיא צריכה מישהו.
הוא תמיד הבין אותה.
וכמו ידיד טוב הציע לה לבוא אליו.
זה הצליח לעלות חיוך קטן על שפתיה.
היא התגעגעה אליו נורא.
שבוע שכבר לא ראתה אותו.

תוך שעה כבר הייתה אצלו.
הם היו בחדר שלו.
היא תפסה לו את הכסא של המחשב.
והוא ישב על המיטה שלו ומשך אותה אליו.
כך שהם ישבו זה מול זו ורגליהם התחככו.

היא עצרה.
היא הרימה את ידה הזהירה ממקלדת המחשב.
היא לא הייתה מסוגלת יותר לכתוב.
כל פעם שחשבה על אותו יום שבאה עליו צמרמורת עברה בגופה.
זה היה היום המאושר בחייה.
אבל היא ידעה שפה זה צריך להסתיים.
היא חייבת להפסיק.
היא חייבת להפסיק את זה עכשיו.
או שלעולם זה לא יפסק.
כי לעולם הם לא יהיו ביחד.
והיא יודעת שזה מבאס כשהיא רואה את החברות שלה מתאהבות במישהו
והוא מחזיר להן אהבה.
והיא, היא מיד חושבת עליו.
והן פשוט לא מבינות אותה.
לועגות.
צוחקות.
פוגעות.
והיא, היא מרגישה הכי נורא בעולם.
לבד.
בודדה.
רק היא.