" אולי נסע  קצת לחו"ל, מה את אומרת? "
" לאן נסע?"
" לבודפשט"
"לבודפשט?! "
" כן, לבקר את עילית ורועי. תראי, זה יכול להיות מגניב, לראות
איפה הם גרים ולומדים, וזו גם עיר אירופאית לכל דבר, וחוץ מזה,
שיש להם מטבע מקומי - בכל מקום אחר היורו ישחוט אותנו."  וגם
אורן יהיה שם. אם נסע בזמן.
"כן, זה רעיון טוב, אפשר גם להגיד לטלי. מתי נסע ? "
"אהם, אחרי החגים, נגיד בסופ"ש של סוף אוקטובר ? " ב -26 ליתר
דיוק.
" אני אלך להתקשר אליה , ניראה מה היא חושבת ".
ביום שהכרטיסים הגיעו שלחתי לאורן מייל.
"היי,
מסתבר שאני אהיה בבודפשט אצל עילית בסוף החודש. מתי בדיוק אמרת
לי שתהיה שם ? בטח ניפגש ! תודיע לי."
Send. קליק אחד. כמה מאמץ. קליק אחד, שלאחריו יש אלפי שניות
של צפייה. הוא יגיב? מתי? הוא יהיה בבודפשט בזמן? הוא חייב
להיות - זו ההזדמנות האחרונה שלי. מעניין אם בניו יורק ובת"א
רואים בדיוק את אותו ירח, נגיד, אם הוא מסתכל עכשיו לשמים אני
רואה את מה שהוא רואה? אוח. מתי הוא כבר יענה?
סוף סוף, התשובה הגיעה. כן, הוא יהיה שם בזמן, כן בטח ניפגש.
הוא יתקשר אלי לסלולרי כשהוא ינחת.
אורן. כבר שנתיים שאנחנו מכירים, לומדים ביחד באוניברסיטה. שנה
שאנחנו שכנים בבניין. קצת פחות משנה שאנחנו שוכבים. עוד הרבה
פחות שהכרתי בזה שאני מאוהבת בו לגמרי.
אבל אני לא מעזה להראות לו. יש בינינו כללים ברורים, כך אני
אומרת לעצמי לפחות. אולי אני פשוט יודעת שהוא לא מאוהב בי,
ושאם הוא ידע את האמת, הכל ייגמר. מה זה משנה. בכל מקרה, המצב
הוא אותו מצב. אבל שום דבר לא סופי, יש בי עוד כ"כ הרבה שהוא
לא מכיר. אם הוא רק היה רואה אותי, רואה באמת, הכל היה משתנה.
ואולי עוד ישתנה.
זה מה שחשבתי במטוס בדרך לבודפשט. על אורן. על איך שהיה
בינינו מין חוט מחבר כזה, איך אנחנו מבינים אחד את השני כמעט
בלי מילים, משלימים חצאי משפטים אחד של השני. לשנינו אותו
הומור ציני, מהול במשחקי ארוטיקה מילולית. רק אורן מפיק את זה
ממני בצורה המזוקקת ביותר, מחדד אותי. רק אני מוציאה ממנו את
האנושיות שבו.
הוא חייב להבין.
המטוס נחת.
" הייי, איזה כיף לראות אתכם !" נשיקות , חיבוקים.  אני חושבת
על אורן. מתי הוא יתקשר? הוא אמר שהוא נוחת הערב. אז מחכה.
צריך גם לאכול, לא? ולצחוק עם הבנות ולראות את העיר. באמת יפה
כאן. הוא לא מתקשר.
למחרת נסענו לבודה, לעיר העתיקה. עילית וטלי כמו באיזה תוכנית
מציאות, רצות ורצות כאילו מחכה לנו המיליון בסוף הרכבל. אני
ודבורה משתרכות מאחור, וכשאני כבר על סף עילפון, התיישבנו סוף
סוף באיזה בית קפה גליירתי משהו.
טלפון.
" הלו?"
"שרה?"
"הייי, אורן,מה המצב, אתה כבר כאן?"
"כן, אני במלון המלך הדוד, אני אשלח לך את המספר ב- sms "
"אחלה ! בוא  ניפגש בערב, כולם יוצאים - תצטרף אלינו"
" אוקי, תשלחי לי בדיוק איפה ב- sms, אני כבר אמצא את זה"
" אין בעיה, נתראה !"
End . החיוך מרוח לי מאוזן לאוזן, בתחושה של הקלה. הבנות
מסתכלות עלי
"נו, נרגעת, הוא יבוא ? "
כן, כן, הוא יבוא, הוא יבוא.
הוא בא.
במעיל עור של Boss , כאילו שזה לא מספיק... נשיקה מעודנת על
הלחי, תמיד יש בינינו גינונים של אח ואחות.
" מה עניינים, איזה יופי אתה ניראה !"
" כן? לבשתי את זה כדי שתראי, שתגידי לי איך זה. איך הנעלים?"
"פיששש, איזה שיפור בהופעה, אני רואה שניו יורק עשתה לך רק טוב
"
האלכוהול התחיל לזרום . אני חייבת להתחבא מאחורי האלכוהול
כשאני עם אורן, אחרת מה הלגיטימציה שלי להסתכל לו בעניים ?
להתקרב אליו, לגעת בו ?
הוא עוקב אחרי השיכרון שלי - כשאני מניחה את ידי על כתפו,
נועצת בו מבט, מתקרבת קצת, הוא מבין. בדרך הביתה, הבנות
ממשיכות לעילית. אני הולכת עם אורן. בדרך אני חושבת אולי שכדאי
לנצל את העובדה שאני שתויה כדי להראות לו את הצד הילדותי שלי,
הרגיש, העדין. לא רק חזקה ויודעת. אולי, אם הוא יראה את זה, זה
יקרה.
הגענו למלון שלו, קטן, צדדי. יש בזה משהו סקסי, בחדר של בית
מלון, עם גבר שהוא לא ממש זר, אבל גם לא ממש שלך. אני עולה
איתו במעלה גרם המדרגות הרעוע, ברגע שנסגרת הדלת אנחנו אחד על
השני, בלי הקדמות, בלי מילים.
הוא אוהב איך שאני מוצצת לו. אני אוהבת למצוץ לו, לראות אותו
סוף סוף מאבד שליטה קצת, נאנק, נכנע לתחושה, נכנע לי. אני
אוהבת איך שהוא מזיין אותי. הוא מת לזיין אותי. הוא חודר אלי
בלי קונדום. עם כל השאר, אנחנו שוכבים עם קונדום. האמת שגם אחד
עם השני. אבל הפעם לא. הפעם אנחנו מוותרים על זה, הוא לא שואל
אותי , אני לא אומרת, אנחנו פשוט יודעים שזה נכון. הוא מסתכל
עלי, עם העניים הכחולות שלו, עם המבט הזה, החודר והאטום גם
יחד, ואני רואה את עצמי משתקפת בו. מרגישה איך הוא משתקף בי.
לא יכולה להסביר את זה. אולי זה האלכוהול. אולי זאת אהבה.
ככה זה המשיך. שלושה לילות.
חזרנו לארץ, והכל חזר להיות רגיל. רגיל זה לא מדויק. הכל התחיל
להתמוסס.  אנחנו כבר לא היינו שכנים, כבר לא לומדים יחד. כבר
לא הייתה לי סיבה להתקשר אליו כל יום או לדפוק על הדלת ולבקש
סוכר. כמה כבר אפשר להתקשר לשאול מה עניינים. והוא  מצדו לא
מתקשר. בקושי. לא מרבה במילים.
אני מתעקשת, לא מוותרת. מוצאת סיבות מיני סיבות, רק להשאיר
אותו קרוב. כי אולי הוא לא יודע באמת את כל מה שאני מרגישה.
אולי זה לא אופציה בשבילו, אולי אני צריכה להראות לו - שאני
פה. שאני רוצה אותו. שאני אעשה הכל בשבילו. שאני מבינה אותו
כמו שאף אחת אחרת לא תבין. לא בגלל מה שהוא, אלא למרות. שאין
יותר מזה כלום.
אני יודעת שהוא יוצא עם אחרות, הוא תמיד מספר לי עליהן. בד"כ
אין להן שם וזה ניגמר אחרי הפגישה השלישית. גם אני יוצאת עם
אחרים. אולי אני אמצא מישהו שיהיה לו המפתח לאזיקים האלו
שכובלים אותי לאורן. אולי בכלל עדיף להשתחרר.
שוב מתקשרת אליו  בעוד אמתלה כזו או אחרת.
" הי אורן, מה קורה?"
" בסדר, אני שוטף כלים"
"שוטף כלים, מה עובר עליך?"
"מיכל בחדר"
שתי מילים. משפט של נושא ונשוא או אפילו זה לא. ואני נחנקתי.
מיכל. יש לה שם. והיא בחדר. ז"א שהיא ישנה אצלו, ז"א שהיא
נשארת.
" אה, אהם, טוב, אני לא אפריע, רציתי... לא משנה, אני אדבר אתך
כבר שבוע הבא".
אלוהים, אין לי אוויר. הגרון שלי נסתם, ברצינות, לא יכולה
לנשום. מיכל בחדר. מיכל בחדר. מיכל בחדר.

אולי כדאי לקחת קצת מרחק. איך אומרים, רחוק מהעין רחוק מהלב ?
שווה לתת לזה צ'אנס. אבל לא הספקתי לגמוע מרחק כ"כ גדול.  שבוע
אחרי, או שבועיים, אולי שלושה - התקשרתי. לשאול מה נישמע.
" אורן, מה עניינים אתך, איך הולך עם מיכל ?"
" הרגע יצאתי מאצלה. זה ניגמר   "
"מה?! למה? מה קרה?! טוב, אז בוא - איפה  אתה - תעבור ונדבר
כמו שצריך. הכנתי גם אוכל, תבוא ! " אמרתי הכל בקצב של עשר
מילים לשנייה בערך, בלי אוויר. בלי אוויר, עד לנשימה הבאה שלו
--
" טוב, אני בא"
פוווווווווווווו. הוא בא ! הלב שלי התחיל לפעום כמו משוגע.
צריך להכין, לסדר,לסרק, לאפר.
והנה אנחנו, יושבים, מדברים. כמו פעם, כמו תמיד. שיחה עמוקה,
בלי יותר מדי מילים. צוחקים. נמשכים. אבל לא נוגעים. לא מאז
בודפשט.
לא יכולתי להפסיק לחייך - זה ניגמר ! כי היא לא הבינה אותו, כי
היא לא עשתה לו את זה, כי הוא לא התאהב. ואלי הוא חוזר. תמיד.
ואז הבנתי. ואז ידעתי. אני אוהבת אותו, לא יכולה לוותר על זה.
אני והוא ביחד נהיה גדולים מהחיים. אני והוא ביחד זה החיים.
הוא בטח יודע, הוא רק צריך כיוון. ובשביל זה אני צריכה
אלכוהול.
ושוב עוברים להם ימים. ושוב טלפון.
" הפעם בוא נצא לשבת איפשהו, תאסוף אותי כשתסיים ?"
" בסדר, זה יהיה בערך ב-21:30 "
"מעולה, אני אהיה מוכנה"
שמלה שחורה שהכינותי מבעוד מועד, חזיית פוש אפ שלא תבייש מהנדס
ארודינמיקה ברמת התכנון והעיצוב שלה. זה אמור להספיק, ביחד עם
איזה לונג איילנד, או כל דבר אחר שיתרץ את מה שאני אגיד לו,
בלי שזה יהיה מפחיד מדי. כי אני כל כך פוחדת.
ישבנו, הזמנו, הכל לפי עובר לפי התכנון. אוקי, תגידי משהו.
תגידי שכיף לך איתו, שאת חושבת שאתם מתאימים, שאת רוצה לנסות,
לתת לזה צ'אנס.
המילים ממאנות.
אני הולכת על גישה עקיפה יותר.
" אז מה עם מיכל, זה נגמר סופית? "
"נגמר... אני יודע. אני עדיין חושב עליה לפעמים, בעיקר כי אין
לי על מי לחשוב "
"תחשוב עלי " אלוהים, מאיפה זה יצא  ! אורן הישיר אלי מבט
מופתע ולא ענה. המשכתי.
"תגיד, מה אתה מחפש בבחורה ? מה הבחורה האידיאלית בשבילך?"
"מישהי שאני אוהב איך שהיא נראית, אינטליגנטית, רגישה, בחורה
אנרגטית, חזקה, מישהי דברנית אני לא אוהבת שקטות. מישהי שתוכל
להיזרק איתי בקמפינג. מישהי שתהיה עצמאית, אבל שתצטרך אותי,
כאילו, לא בקטע שובניסטי, מישהי שיהיו לה חיים מלבדי, אבל
שתוכל להישען עלי, את מבינה, בקטע הדדי ". עם כל תכונה שהוא
הוסיף, אני סימנתי וי. הוא מתאר אותי, לעזאזל, איך הוא לא
רואה?
"אוקי, ומה היא לא צריכה להיות ?"
"לא מפונקת, לא צמחונית ותסלחי לי אבל לא מעשנת"
"אני יכולה להפסיק" חייכתי אליו.
הוא שוב הישיר אלי מבט, עם ההבעה הזאת המופתעת או מבולבלת.
"זה חוזר על עצמו" הוא אמר בשקט
"מה, התכונות שלך?"
"לא"
" אני?"
"כן"
"ככה אני כשאני שותה, אתה יודע" נסוגתי אל האלכוהול.
המשכנו את הערב כאילו כלום, וכשעצרנו ליד הבית, ברחתי מהאוטו,
לפני שתהיה לו הזדמנות להגיד משהו. שיחשוב על זה , עכשיו הוא
בטח יודע מה אני חושבת. עכשיו אין דרך חזרה.
ועוד ימים עוברים. ואני חושבת רק על אורן.
מה יקרה ? הוא בכלל הבין אותי? מה עכשיו ? להתקשר, או לחכות
לטלפון ממנו? הדקות כמו סכינים, מחוגי השעון כמו מפלחים אותי,
שעה אחר שעה. רק אורן.
אני חייבת שהוא ידע. זה לא יכול להימשך ככה, חייבת להגיד לו מה
אני מרגישה, ושייקח את זה לכאן או לכאן. כי ככה, אני לא יכולה
יותר. ככה, תלויה באוויר, לא שלו אבל גם לא בלעדיו, קרובה אליו
אבל לא נוגעת. זה מצב שיכול לשגע כל בנאדם. ואני השתגעתי.
אפילו אם יגיד לי לא. למען האמת, אני יודעת שהוא יגיד לי לא.
אולי משוגעת, אבל לא סתומה. אם הוא היה רוצה אותי, הוא היה
רואה אותי. היה שומע אותי צועקת מולו, בבר ההוא, עם השמלה
והפוש אפ - תסתכל עלי!
ואם יגיד כן?
ואז הוא התקשר.
"מה המצב שרה, את בבית?"
"כן, מה קורה? רציתי לדבר אתך על משהו, יש לי דילמה בקשר
לעבודה"
"אז אני קופץ, לדרוש בשלומך ולעוץ לך עצה"
" אחלה, תוך כמה זמן אתה מגיע?"
"רבע שעה"
"אוקי, ביי "
15 דקות. לסדר, להכין, לסרק, לאפר. אלוהים, עכשיו זה יקרה.
עכשיו, זה הרגע. אני אומרת לו הכל, בלי אלכוהול, בלי פוש אפ.
בכותונת. ברוח הזאת של סוף פברואר.
ישבנו אחד ליד השני, קרובים, מדברים בשקט, כאילו כדי לא להפריע
ללילה. התחלתי שוב לפחד. הייתי משותקת. מוללתי את קצה הכותונת
וקול קטן, אותו אחד מפעם שעברה זעק - תתחילי כבר, תגידי לו את
זה, רק תתחילי וזה יזרום. אל תפספסי את זה .
ולא הצלחתי. הוא הלך, ולא אמרתי לו מילה מכל מה שאני מרגישה.
ברגע שסגרתי את הדלת, כמו חרב ננעצה לי בלב - תחושת החמצה
נוראית שטפה אותי - פספסתי את ההזדמנות הכי גדולה שלי. הלב שלי
התחיל להתכווץ ודמעות התחילו לבצבץ בזווית העין. די , אני לא
יכולה. רצתי לפלפון, וכתבתי בהתאם למספר התווים
" פעם שעברה שישבנו, לא אמרתי את מה שאמרתי בגלל השתייה. אמרתי
כי אני באמת חושבת על זה. תחשוב גם ".
הוא לא עונה.
עבר שבוע ןאני כבר לא יודעת מה לעשות. יעל, יעל בטח תדע .
" יעל, יש לי מיגרנה כבר שבוע, אני לא יודעת מה לעשות"
" תתקשרי אליו כבר, תגידי לו שיש לך משהו חשוב לדבר איתו, כך
שלא תוכלי לסגת. מספיק כבר - תעשי את זה עכשיו, תנתקי איתי,
תתקשרי אליו ואני מתקשרת אליך עוד חצי שעה לבדוק איך הלך -
תתקשרי עכשיו!"
אז ניתקתי. והתקשרתי.
"הי אורן"
"הי"
"אתה עסוק, אני מפריעה?"
" לא, לא... אני סתם... פה"
" בוא ניפגש מחר בערב"
"לא, לא יכול מחר"
" למה לא?"
" כי יש לי דייט"
" אז מה..."  התכוונתי להמשיך - יש לך דייט איתי אבל הוא קטע
אותי --
" וגם, לאור מה שכתבת, אני חושב שעדיף שנעשה שמירה של...
שמירה, אה, שמירה..."
" שמירת הריון, כן, הבנתי" שתקתי רק רגע אחד קצר, ואז אמרתי
"טוב. אז ביי"
"ביי"

וזהו. 'טוב' אמרתי. בשקט כזה. למה לא צעקתי ? למה לא אמרתי לו
אבל יש לי מה להגיד ואתה צריך לשמוע אותי ? למה קיבלתי את
הגמגום הזה העילג והמזלזל, כאילו שהוא עושה לי טובה ? למה הוא
לא מבין ? למה הוא לא מוכן??
הוא מוותר עלי. עלי, שמאירה אותו בכל צבעי הקשת. צבעים שהוא
בתורו מסדר ברצף אחיד והרמוני.
הוא מוותר עלי.
מוותר עלינו.
וזהו זה.
ככה זה נגמר,
בשקט,
בלי קול, בלי צעקה."טוב".
נשארתי יושבת עם השפורפרת ביד, לא זזה,שותקת.
עד שצלצול הטלפון הקפיץ אותי. יעל. ניסיתי לבכות, אבל לא
הצלחתי, הדמעות מיאנו, אפילו כשנשפה את רוח המציאות על פני-
אז הוא לא התאהב בך נואשות, אז הוא לא ראה את כל כולך.
למה את מתעקשת ? מתעקשת שיאהב אותך, מתעקשת לאהוב אותו.
לפעמים, צריך לדעת לוותר.