היה יום לח וחם מהרגיל. כל עצם בגוף כאבה לי כל כך, פשוט אין
מלים. ידעתי שיכול להיות שזה בכלל נובע, כסוג של עונש, מליל
אמש, הפרוע במיוחד. אני, עוד יבוא לי איידס מכל ההרפתקאות
הליליות שלי ( או הרפתקות-צהריים, או חפוזים בשירותים של
העבודה, או על הבוקר. טוב, התמונה ברורה ) - ואני עוד מאלה
שחרתו על דגלם את נס הזהירות. אבל שוין, גם זה עוד יגיע.

ביום האתמול, ביליתי עם שתי הבנות. הן קצת עשו לי פרצופים ולא
רצו לבלות אתי את כל היום, והקטנה טענה ששמוליק ( בעלה, שיחיה
) לא יכול לשמור על הילדים כל היום, ולמה דווקא לונה פארק,
ואנחנו כבר גדולות. לא עזר לה. הנסיעה שלי לאמסטרדם עשויה
להיות תחנה אחרונה. לא בטוח בכלל שאשוב, וגדולות או לא, הורים
זה קודש. ציטטתי לה מהתנ"ך "כבד את אביך ואת אמך", וזה עבד.
היא קצת בקטע של חזרה בתשובה לאחרונה, הקטנה שלי.

שיחקנו בכל המתקנים, ניסינו את כל הירידים, אכלנו גם צמר גפן
מתוק וגם נקניקיה בלחמניה וגם פופקורן וגם תפוח מצופה קרמל.
עשינו ה-כ-ל! הגדולה קצת קיטרה שזה ניצול העובדה שהיא בתחילת
ההריון ואוכלת מהכל. הן גם התלוננו על הלבוש שלי והציק להן
שהוא מושך תשומת לב. למעשה, יותר הציק להן שידעתי את זה
וקיבלתי את זה. הסברתי להן שלגיל אין סקס אפיל, או יותר נכון,
שלכל גיל - הסקס אפיל שלו. הן לא אהבו את זה במיוחד, אבל לא
הייתה להן ברירה. הורים, אחרי הכל, זה קודש.

אחרי ששקעה השמש, לוקחת אתה את כל העוינות, שתיהן חיבקו אותי
ואמרו שיתגעגעו כל כך, ולמה לנסוע, וסך הכל מלחמה, היו עוד
מיליון ויהיו עוד מיליון ואחת, אבל במפרשים שלי כבר אין רוח.
אני רוצה לנוח על זרי הדפנה. מגיע לי. חיבקתי אותן בחזרה,
הזכרתי להן שאמסטרדם זה חו"ל שפה, ממש ממול. הן בכו קצת.
במיוחד הקטנה. "טומי כל כך אוהב אותך! השעות המשותפות שלכם
יחסרו לו כל כך, המסכן." אמרה, מתייחסת לבנה הנפלא. "שטויות!"
אמרתי לה. "אתם עוד תבואו לבקר. וגם אני."

אחרי שהחזרתי אותן, אשה, אשה לביתן, הלכתי לנוח בפאב השכונתי
שלי, בפעם האחרונה. כמו תמיד, יצאתי משם עם זיון. אולי לא זיון
המאה, יום אחד אני עוד אצטער על כל אלה, אולי. זו הטענה של ה-X
שלי, לפחות. אולי. מי יודע? אבל אני בגישה שמוטב להתחרט על מה
שעשית, מאשר על מה שלא. לפחות מאז התאונה, זו הגישה שלי. את
התאונה, עברתי לפני חמש שנים. נהגתי ברכב המסודר והמשפחתי שלי,
כשמשאית נכנסה בי. לקח לי חמישה חודשים לצאת מהתרדמת, אבל קמתי
אדם חדש. פשוט אדם אחר.

לא היה קל למשפחה שלי לקבל את השינוי, במיוחד כשהתעקשתי על
גירושין. אבל מה אפשר לעשות? לפעמים אתה חייב לדעת שבסופו של
יום, אתה הכי חשוב. יש מעשים שתורמים לך כל כך הרבה והפגיעה
שלהם ביקיריך, הנה מינימלית. זה היה אחד מאותם מעשים. הלוא מאז
השינוי, נישואי ממילא נידונו לכישלון.

ועכשיו אני בשדה התעופה. המזוודה החדשה שלי, טרולי נוצץ ואדום
על גלגלי כסף מבהיקים, נגררת אחרי בקולות שריקה ופצפוץ. קניתי
אותה בזול, אבל מה אכפת לי? מקסימום, באמסטרדם אקנה חדשה. כן,
עוד אחת. כל חיי חסכתי ומגיע לי ליהנות. שתי הבנות, בלי עין
הרע, עומדות יופי על הרגליים של עצמן. הן לא צריכות את הכסף
שלי. מספיק שירשו, יום אחד, את הבית.  

צ'ק אין. דיילת שטח חיננית ואלגנטית בלבושה, מגיעה אלי. היא
מישירה אלי מבט בוחן, מחייכת, ומבקשת "דרכון, בבקשה."
תיק היד האלגנטי נפתח, ואחר כבוד, יוצאת משם התעודה המבוקשת,
בצירוף כרטיס הטיסה.
הדיילת מגרדת בראשה בחוסר הבנה.
"אני לא מבינה, גברת שטראובר, זה הדרכון של בעלך?"
אני חוטפת את הדרכון מידיה, המומה כולי. זה לא ייתכן.
"אוי!" אני מפטירה חרש. "אני כל כך מצטערת!"
היא מחייכת בהבנה. לו רק ידעה.
"מזל שאני ייקה כזאת, והקדמתי כל כך. מיד אשוב!" ומחייכת אליה
במבוכה, וגוררת אחרי את המזוודה, החוצה מבית הנתיבות.
אני לא מבינה איך התבלבלתי ככה. חשבתי שהשמדתי את זה.

בבית, אחרי שהדרכון הנכון נמצא בידי, אני שורפת את הדרכון
הישן, זה שלפני הניתוח, ועם העשן שעולה מפיסות הנייר והפלסטיק
בתוך פח המתכת הקטן, שקניתי באיקאה, אני סוף סוף נרגעת
ומחייכת.

זהו. עם העשן המיתמר, נגוזו להם, אחת ולתמיד, חיי הישנים.