היא לא בכתה מכלום. אף פעם היא לא נשברה, אף פעם לא נכנסה
לדיכאון, אף פעם לא צעקה, או הייתה עצובה, אף פעם לא הראתה שום
רגש מהנ"ל. כשאחיה נהרג בפיגוע, כולם חשבו שהבחינו בטיפת בכי,
זולגת על לחייה, אך זה היה באוגוסט, והתברר שזו הייתה טיפת
זיעה, שהיא מיהרה למחות, שלא יסריח. כשפוטרה מהעבודה, וסולקה
מהדירה, היא ישבה אצלנו בסלון, והריצה בדיחות על פוליטיקה
וסקוטים... כשאימא שלה חלתה בסרטן, היא יצאה לרקוד במועדונים
בערב, ובבקרים, הייתה יושבת לצד אמה (כי הייתה מובטלת, אז היה
לה זמן...), כשאבא שלה מת מצער (בגלל המחלה של אמה) היא עמדה
דוממת, חסרת הבעה בלוויה שלו, וכשהכל הסתיים, חיוך קלוש עלה על
פניה, ועד הערב, התפשט חזרה לגודלו הטבעי. באותה תקופה, כבר
חשבנו, ששום דבר בעולם לא יוכל למחוק את החיוך מהפנים שלה. יום
אחד, ירדנו איתה לחדר כביסה, ופתאום, בזמן שהפעלנו את המכונה,
היא פרצה בבכי. הבכי הכי חזק, הכי רגשני, הכי... מלא, שראינו
מעודינו. "מה קרה?" שאלנו בפאניקה. "נגמרה האבקה..." היא סיננה
מבין הדמעות. "נגמרה האבקה..." . |