החורף היה בעיצומו. הקימה בבוקר לתוך הקור והאוויר הצונן הייתה
לעיתים מרגשת ומפעימה ולפעמים בלתי נסבלת, הכל בהתאם למאורעות
הלילה שלפני עם יהודה. הפעם זה היה בלתי נסבל. וכך גם ההליכה
השגרתית לתחנה והנסיעה המונוטונית לבסיס. והפרצופים בכל מקום.
באותו בוקר פספסתי את שירה שיצאה לבסיס לפני, אבל ברגע שנכנסתי
ליחידה הלכתי ישירות לחמ"ל כדי לספר לה את קורות ליל אמש.
כרגיל, היא הייתה מאד נגד יהודה. "תעזוב אותו כבר, בשביל מה
אתה צריך אותו". "לא יכול, אני אוהב אותו". רזה, דקיקה, שחומה
ומתולתלת, מארגנת את החמ"ל שלה בתנועות נוירוטיות ופולטת מדי
פעם הערות פסקניות בסגנון "אתה נהנה להיות סמרטוט שלו?".
השעות עברו ולא ידעתי את נפשי. לעבוד בטח שלא יכולתי, רק
רפרפתי על הידיעות בהיסח דעת ובציפייה מטורפת לטלפון ממנו,
שהרי אני לא יכול להתקשר אחרי אמירה כזאת מצידו. אולי הוא
קיווה שאבין מכך שזהו-זה ואז יהיה זה עלוב מצדי לצלצל ? וגם אם
לא - מה פתאום שאמחל על כבודי ? אגו, אגו, אגו. האגו משתולל,
ובינתיים הציפייה מכרסמת.
לבסוף זה הגיע בצורה הכי בלתי צפויה. חזרתי למשרד מהשירותים או
משהו בסגנון ועל השולחן מונח פתק תמים: "יהודה התקשר וביקש
שתחזור אליו", ועל-יד מספר בן ארבע ספרות, טלפון מטכ"לי.
בהתרגשות רבה הרמתי את השפופרת וחייגתי. הקול שלו ענה לי.
בקושי הספקתי להגיד שלום וכבר הוא דאג להבהיר: "פשוט אין לי
בטריה, ועכשיו אני לבד במשרד, אבל אל תתקשר לכאן בדרך כלל".
אישרתי בכניעות שהנוהל ברור לי, קצת מרגיש את הסמרטוטיות ששירה
דיברה עליה, וקצת שמח בתוכי על שבכל זאת השאיר את המספר. הייתה
זו שיחה עם הרבה שתיקות והרהורים, אך בסופה הגיעה הצעה שלו
להיפגש בערב, הצעה שמחקה מיד כל תחושה לא נעימה או חשש. אושר
גדול הציף אותי, ושארית היום כבר עברה בצורה אחרת. בציפייה
מסוג חדש.
כרגיל, הוא אסף אותי מהבסיס. הפעם נסענו לשבת בשינקין. בדרך
לשם, בצומת של קינג ג'ורג' ואלנבי, ראיתי שני חברים מהצבא שלא
ראיתי הרבה זמן פוסעים על המדרכה. נופפתי בהתרגשות דרך חלון
הרכב וקראתי בשמם. הם שמו לב אלי והחלפנו כמה מילים בצעקות עד
שהיינו צריכים להמשיך בנסיעה. אני לא יודע מאיפה הייתה לו
החוצפה להתנהג אלי ככה אבל יהודה היה חייב להעיר לי ברשעות "מה
אתה צווח כמו איזה ילדה באמצע הרחוב? לא כולם צריכים לדעת שאתה
הומו". לא ידעתי איך להגיב לעוקצנות שלו ואני חושב שלא אמרתי
כלום, אפילו שמה שהייתי צריך לומר זה שיוריד אותי מיד ושלא
יתקשר יותר, כי באיזו זכות הוא פתאום יורד עלי ככה, ולהזכיר לו
שאני לא בארון, שיש אנשים שלא איכפת להם מה חושבים עליהם - גם
אם זה קשור בכך שהם הומואים - ושאנחנו באמצע תל אביב כך שלמי
זה בכלל איכפת, ובכל מקרה שלא ישליך עלי את התסביכים שלו. אבל,
כרגיל, אני נורא גיבור בלנסח תשובות מחץ במרחק של זמן, כשהן
כבר לא רלוונטיות אלא עבורי בלבד.
אם להתעלם מהתקרית המיותרת הזאת, הייתה פגישה בסך הכל די
נחמדה. חנינו ברחוב צדדי, יהודה הרשה לעצמו לנשק אותי קלות ואז
יצאנו והתיישבנו בבית קפה שינקינאי טיפוסי. הזמנתי שתיה והוא
הזמין אוכל, כרגיל, וכשהוא הגיע הוא טרף אותו במהירות מסחררת.
לכמה רגעים ממש הרגשתי כאילו אנחנו זוג נורמלי שמעבירים ערב
נעים בתל אביב, אלא שתמיד היה חייב להגיע הרגע הדרמטי, שבו
יהודה משחק בי וברגשות שלי. "אני לא יכול לתת לך את מה שאתה
צריך ורוצה ממני, אבל אני כן רוצה שנישאר בקשר, כי אתה חמוד
וכיף לי איתך".
לא ידעתי איך לאכול את הישירות שלו, שלא השאירה לי אף-פעם מקום
לתימרון, הייתי חייב לבחור. להכריע בין ניתוק הקשר לבין שמירה
עליו תוך הבנה והשלמה עם העובדה שחוץ מידידות לא יצא מזה כלום.
שהיחסים עם הבחור שאליו התחלתי לפתח רגשות כה עזים לא הולכים
לשום כיוון רציני. לכל היותר, שיחות כואבות על אלעד.
לאחר התייעצויות ארוכות עם שירה, ועל אף שידעתי שזה יהיה לי
קשה,
היה לי ברור שאין לי ברירה, שלהסתפק בפחות רק יכאיב לי. וכך,
הודעתי לו שאני לא יכול לתת לו את מה שהוא רוצה, כי הרצונות
שלי שונים, ולאחר שבבטחונו העצמי המופרז כתמיד הכריז "חבל,
יכול היה להיות לך ידיד חמוד להרבה כיף", ביקשתי שלא יתקשר אלי
יותר.
זה לא קל להתמודד עם החלטה כזאת, עם הידיעה שיש לך חלק גדול
בניתוק קשר עם אדם אהוב, והרבה רגשות אשמה וחרטה הציפו אותי.
הרבה מחשבות לעשות צעד מתקן, להתקשר, ולבקש להחזיר את הגלגל
אחורנית, להמשיך לפי התנאים שלו. הכל ולו בלבד שהשהייה במחיצתו
תתאפשר. המון תהיות כגון "אם נישאר בקשר אולי הבילבול יחלוף לו
ולבסוף הוא יתאהב בי וירצה שנהיה ביחד".
מחשבות מפתות ומכאיבות, שאיכשהו הצלחתי לא להיכנע להן. אבל גם
לעמידה האיתנה על דעתי שלא ליצור קשר עם יהודה היה מחיר, כבד.
לא הצלחתי לצאת מהדכאון שגרם לי ניתוק הקשר. כל דבר הזכיר לי
אותו, הפנים שלו רדפו אותי, הריח של הבושם שלו היה פתאום בכל
מקום: המפקד שלי התחיל להשתמש בו, אנשים באוטובוס שמו כמויות
שלו. אפילו סבא שלי קנה אותו! שוב לא היה לי למי להגיד בוקר
טוב, לילה טוב, שוב לא היה למי להתגעגע געגועים-נגמרים. רק
געגועים-לא-נגמרים היו לי. המסלול מהצבא לבית-החייל או הביתה,
בידיעה שהיממה כבר לא יכולה להרקיע לשיאים חדשים, הפך פחות
ופחות נסבל.
כמובן, כל צלצול באותם ימים הקפיץ אותי, במיוחד צלצולים באמצע
הלילה. אבל אף פעם לא היה זה יהודה. חיכיתי וחיכיתי שהוא יעשה
את הצעד. דמיינתי איך הוא מתקשר ואומר לי "אני מתגעגע אליך,
בוא נחזור".
כך עברו עלי חודשיים לא פשוטים, בתקופה בה היחסים שלי עם המפקד
שלי גם לא סבלו מעודף חמימות, והיה נדמה שכמעט בכל חזיתות
החיים אין שום קרן של אור.
בערב יום חמישי אחד, שהיה מהערבים היותר סגריריים של מרץ באותה
שנה, חזרתי הביתה בסיום שבוע מתיש נוסף בצבא. סחבתי את עצמי
מהרכבת לתחנה המרכזית, וכשהגעתי לתחנת המוצא של הקו המגיע
לביתי, ובלי שום הכנה, ראיתי את אלעד עומד וממתין לאוטובוס.
הוא עמד בגבו אלי, וכשהייתי עדיין מרוחק מעט מן התחנה סובב
לפתע את ראשו לאחור לשבריר שנייה והסיט אותו חזרה לפנים. הנחתי
שהוא ראה וזיהה אותי. הוא היה לבוש בבגדים אזרחיים, בידו הייתה
שקית ובאזניו - אזניות. התקרבתי אל התחנה ונעמדתי לא רחוק
ממנו. הוא נשאר בגבו אלי ולא נוצר קשר עין. האוטובוס הגיע, הוא
עלה לפני וביננו הפרידו עוד כמה אנשים. לבסוף עליתי גם אני,
כשאני מנסה לקבל החלטה חשובה: ליצור קשר או להתעלם.
הרי עברו כבר ארבע - כמעט חמש - שנים מאז ניתק הקשר ביננו,
וכמו שכבר ציינתי, מאז עזב את בית הספר שלנו הייתי רואה אותו
לעתים רחוקות ובאופן מקרי, ותמיד התעלמנו זה מזה. אף פעם לא
שכחתי איך כשהיינו יחד הלכנו יום אחד בשכונה ומולנו חלף בחור
שלא היכרתי, ולאחר שעברנו אותו אלעד אמר לי "זה שעבר עכשיו?
פעם היינו חברים מה-זה טובים", "מה? אז למה לא אמרתם שלום?",
התפלאתי בתמימותי איך אפשר להתעלם עד כדי כך מאדם שפעם היית
חבר שלו. "ככה. רבנו והפסקנו לדבר". השתוממתי. אפילו עפעף הם
לא הנידו זה לקראת זה. "בטח גם אנחנו נהייה ככה יום אחד",
הקנטתי אותו, והוא הזדעק להכחיש, "מה הקשר? אני אוהב אותך, הוא
סתם היה ילד דפוק". וכל פעם שחלפנו זה מול זה בקניון, ברחוב או
בים, נזכרתי בתקרית הזאת ולבי נצבט.
משהו בתוכי, איני יודע מה, הכריע לטובת יצירת קשר עם אלעד. לא
יודע, אולי העובדה שבחודשיים שחלפו גיליתי עליו כל כך הרבה
דברים באמצעות יהודה, נחשפו בפני כל כך הרבה אמיתות אודותיו,
כל כך הרבה חולשות. כנראה, לראשונה מאז נפרדנו, הרגשתי אני
עליונות כלשהי עליו. כנראה, העובדה שאני יודע עליו כל כך הרבה
נסכה בי בטחון שלא היה בי קודם. "ידע הוא כוח", לא אני המצאתי
את זה. סיימתי לשלם לנהג ופניתי לתוך האוטובוס. מיד קלטתי את
ראשו היפה מאחורי מחיצת הזכוכית שלפני המושב הצמוד לדלת
האחורית. במקום להתיישב מקדימה ולהסמיק כל הנסיעה - מה שהייתי
עושה בדרך כלל במצבים כאלה - צעדתי את כל מחצית האוטובוס עד
אלעד, אמרתי לו "שלום" והושטתי ידי. הוא חייך חיוך של הקלה,
הושיט את ידו ולחץ את ידי ואמר "היי, אלעד, מה המצב?".
התישבתי בספסל שלידו, בכל זאת לא מזיק לשמור על קצת דיסטאנס.
לכבודי הוא הוציא את האזניות מהאוזניים, גלגל אותן סביב
המיני-דיסק שהוציא מכיס מעילו והכניס את כל העסק לשקית שהייתה
מונחת על המושב לידו. מיד ידעתי - המיני-דיסק הזה נקנה בפראג
על-ידי ההורים של יהודה. זה הצעצוע שהתחיל את הרומן המפוקפק של
יהודה ואלעד. הרגשתי מוזר. בכל אופן, פצחנו בשיחת התעדכנות:
שאלות על שלום בני המשפחה, על הצבא וכו'. "אתה עדיין מנגן
בגיטרה?" שאל פתאום, "לא", עניתי, "כשגבי עזב הוא לקח את כל
הגיטרות ומאז לא ניגנתי". "מאיפה אתה חוזר ככה באמצע השבוע?",
שאלתי. זה באמת היה מוזר, בהתחשב בעובדה שהוא משרת בגדוד
תותחנים בלבנון. "אני ברגילה, ביקרתי חבר שלי בתל אביב". "אה",
אמרתי וידעתי - מדובר ביהודה. בעודי מהרהר הוציא אלעד מהשקית
שלו שקית נייר צבעונית והגיש לי. "הוא רצה לפגוש אותי לפני
שאני יוצא לקורס מפקדים". לקחתי את שקית הנייר והוצאתי את
תוכנה. עיני חשכו: הייתה זו תמונה מוגדלת של חיילים בתוך אוהל
מגורים. במרכז התמונה היה יהודה עם חיוך ענק וכובש, ולידו אלעד
ושאר חבריהם לסוללה. הפכתי את התמונה באופן אינסטינקטיבי
וראיתי הקדשה בכתב יד: "אלעדי, בהצלחה בקורס מפקדים, מקווה
לשמור על קשר, שלך באהבה, יו-יו". העיניים שלי התחיל להיות
לחות, הכנסתי את התמונה בחזרה לעטיפה והחזרתי לאלעד. "איזה מן
שם זה יו-יו?" שאלתי בזלזול למרות שידעתי שזהו שם החיבה של
יהודה בצבא. "לא, זה כינוי, קוראים לו יהודה", השיב אלעד
בבדיחות. "אה", אמרתי, והתאפקתי לא לשפוך הכל החוצה.
התחנה של הבית שלי התקרבה ואלעד ידע את זה. בתוכי רציתי
שהנסיעה הזאת לא תיגמר, שהנהג יחליט לנעול את הדלתות ולעשות
סיבובים בכל העיר. אבל המרחק לתחנה התקצר, כשאלעד אמר לפתע
"תגיד, אלעד, יש לך אינטרנט?". השבתי לחיוב והוא המשיך, "ICQ
יש לך?". גם על שאלה זו עניתי בחיוב, למרות האירוניה שבדבר:
הרי יהודה סיפר לי פעם שכשהיה אצל אלעד הראה לו את שמי ברשימת
ה-ICQ שלו, כלומר הוא יודע את התשובות לכל השאלות האלו וכבר
היה לו מספיק חשוב לרגל אחרי באמצעות הרשת. "אז איכפת לך ש...
נדבר... פשוט... יש כמה דברים שרציתי להגיד לך וגם משהו לשאול
אותך". אני מקווה שהוא לא שם לב להפתעה שהשאלה שלו גרמה לי.
מה? אחרי כל כך הרבה זמן, אני רק אומר לו שלום באוטובוס,
ופתאום הוא צריך לדבר איתי? על מה למען השם? "בשמחה, בטח, אפשר
גם בטלפון אם אתה רוצה". "לא, אני מעדיף שזה יהיה באינטרנט".
"אוקיי, תגיד לי מתי ואני אתחבר". "היום בלילה אתה יכול?
בסביבות עשר וחצי?". "אין בעיה". למזלי התעשתתי בזמן וזכרתי
לרדת בתחנה, לא לפני שנפרדנו בלחיצת יד נוספת.
עליתי הביתה בהתרגשות עילאית והתקשרתי לגלי לספר לה הכל. היא
הייתה מופתעת. הצטערתי שאני לא יכול להתקשר לספר על כך גם
ליהודה. הפעם הבאה שהתקשרתי לגלי הייתה, לצערי, למחרת בבוקר,
יום שישי שקט, לדווח לה שבאופן לא ברור הרשיתי לעצמי להירדם
יום קודם באמצע "סיינפלד". "לא נורא, זה שידורים חוזרים", היא
אמרה לי ואני גערתי בה, "לא, סתומה, אלעד! הברזתי לאלעד!".
"אוי לא ! דפוק ! איך עשית את זה?". "לא יודע". "אתה חושב שהוא
התחבר?". "תיכף נגלה, אני בדיוק נכנס לאינטרנט". התשובה הייתה
צפויה מראש. חלון תוכנת ה-ICQ נפתח ומספר לא מוכר הבהב בראשו.
לחצתי על המספר ונפתחו שתי ההודעות שהוא השאיר, לקוניות
ומתסכלות: "היי" ואז "אלעד, אתה שם?".
זהו זה. השארתי לו הודעה מתנצלת אך מאז הוא לא ענה, וגם לא
התחבר יותר. גם לאימייל ששלחתי לו הוא לא השיב. כנראה אכזבתי
אותו והוא נסוג מרצונו לדבר איתי על אותו נושא לא ידוע. כעסתי
על עצמי, ומיד התחלתי לתכנן משפטים לומר לו כשאתקל בו בפעם
הבאה. הימים המשיכו לעבור, והאביב התקרב.
יום אחד בשעת צהריים בעודי יושב בחמ"ל עם שירה, נשמע צפצוף
בטלפון המטכ"לי ולאחריו הקול של רונית "אני מעבירה לך שיחה".
הרמתי את השפופרת, ולא האמנתי למשמע קולו מהעבר השני של הקו.
