לך. שאף פעם לא תדע. כמה שאני אוהבת אותך, או חושבת שני אוהבת
אותך, כי אתה לא נותן לי להרגיש אותך. מושך אותי בחבלים דקיקים
של אש, שקופים, קורי עכביש נוצצים, בלי לשים לב. שקוע בתוך
בועה שמבפנים היא ורודה-כתומה, חמימה ומוגנת. אתה בוחר להתעלם
מהפחדים שלך, להתמכר ליופי ולשמחה החיצונית הנמצאים במעטפת
החיצונית שלך. אבל אתה פוחד. אני יודעת שזה קשה. גם אני הייתי
שם, נותנת לחרדות ולפחדים לשלוט בי, להכתיב כל צעד, כל מהלך.
אף פעם לא לחיות. עכשיו במבט לאחור אני יודעת כמה הפסדתי ואני
יודעת שאני לא יכולה לחיות עכשיו בעבר ולהמשיך להאחז בטעם
המריר של ההחמצה. אני צריכה להסתכל קדימה. אליך. גם אתה מפסיד,
ולא רק אותי, וחבל לי עליך ואני יודעת שגם את הרחמים שלי אתה
לא רוצה. אולי אתה רוצה למחוק את כל מה שקרה לך, לשים את כל מי
שפגע בך בשורה ארוכה ולירות בהם, להרוג את כולם על מה שהם העזו
לעשות לך. ולשמוח שהרגת אותם. אבל אתה לא מתמכר לאף רגש אמיתי,
כי אז אתה מאבד שליטה במה שמתרחש. נשאר מכווץ ושקט, מסרב לדבר,
להפתח. ועם כל זה אתה כל כך מקסים, מהפנט ומוזר. כן, אתה מוזר
ומאוד מיוחד ואולי מי שמסתכל עליך מבחוץ חושב שאתה סתם איש
גדול ומשונה, שאין בו שום דבר, שלא נמצא במקום המתאים לו. אולי
גם אתה חושב ככה. מפחד להתקלף, מראה רק חלקים שאתה חושב שהם
יפים, פלטות שטוחות וזוהרות, שיוצרות מסביבך חומה מגנה, חדר
גדול שבו אתה יושב ובוכה. אם תקרא את הדברים האלו אתה בטח
תכעס, שונא שעושים לך ניתוחי אופי, אנליזות, שמנסים לגלות, שלא
עוזבים אותך בשקט. ולכן אף פעם לא תדע. מה שאני רואה בך, הוא
אולי אמיתי ואולי הוא רק חלק מהדמיון המפותח שלי, אולי הוא מה
שאני רוצה לראות. פעם, בעבר הלא כל כך רחוק שלי הייתי פאסימית,
משקפיים שחורים אטומים-גם רואה הכל שחור או אולי בעצם עיוורת.
אבל השתניתי. חלק בגללך. בזכותך. השלווה העצומה הזאת שמקיפה
אותך היא אולי חממה בשבילך אבל היא גם מקרינה גם על אחרים.
ואני חייבת להודות שהחיוך התמידי על הפרצוף שלך תמיד עושה אותי
שמחה. גם אם הוא לא אמיתי. אף פעם לא תדע. מה נתתי בשבילך, איך
עזבתי ידיים, הרפתי, בלי רשת בקצה. כמעט איבדתי עוד אנשים חוץ
מאת עצמי והכל למענך. חלום שלא התגשם. שלא יתגשם, כי הוא בוסר,
כי הוא גולם שמסרב להפוך לפרפר, מצטנף בתוך הפקעת ומקווה
שיעזבו אותו לנפשו. הייתי עוזבת אותך אם הייתי יכולה, אני מנסה
לכפות על עצמי גם עכשיו. וגם זה באשמתך. איזה מין אדם מפיח בי
תקווה ואחר כך מצפה ממני לצפות לכישלון. אני לא יכולה לעזוב
אותך. לא אחריי מה שעברתי. ומה שעברתי, גם את זה אני לא יכולה
לספר לך, כאילו כל פעם שאני מדברת איתך, אתה נכנס למגננה
מסויימת, ואתה משדר לי שאני מפריעה לך. אני מפריעה לך? באמת
מקווה שלא. לפעמים אתה נוסך בי תחושה מסויימת של קדושה, למרות
המראה המחוספס והמלוכלך כמעה. אם הייתי יודעת מה אתה צריך, אז
אולי היה קורה משהו, אולי הייתי מצליחה לגעת. אולי זה היה עושה
לך טוב. אבל המחיר, נדמה לך, הוא גבוה מדיי, ואתה מפחד להסתכן
למרות שאתה יודע שאני לא אפגע בך. אתה יודע? גם אנשים אחרים לא
יפגעו בך, אני מאמינה, אולי בתמימות, אבל אני בהחלט שואבת הרבה
מהאופטימיות הנוכחית שלי מהתמימות. איזושהי אמונה שלא הכל
דפוק, וגם אם מגלים חלקים מסויימים, נסתרים, הם לא מתגלים
כמפלצת מכוערת. אני מקווה שלא. את התחושה הזאת אני מסוגלת למקם
איפשהו ולהגיד לך שאתה שותף בהימצאות שלה בי. אולי אני ילדה
מפגרת, קטנה, עיוורת, הרי בכל זאת התחלתי לחיות רק לפני חצי
שנה בערך, ואתה כבר חיים שלמים יש לך. אולי אתה לא מה שאני
צריכה והתחושות שמרחפות אצלי בגוף הן מקסם שווא. אולי הרמזים
שאתה שולח, או האופן בו אני מקבלת אותם, נקלטים מקוטעים
ושגויים, טלפון שבור. אבל אתה אף פעם לא תדע. שאולי גם בי, כמו
בך, יש צדדים יפים מעבר למה שרואים בעיניים. שאולי לא הכל
מפחיד כל כך, למרות סרטי האימה שרצים לך בראש, למרות שכבר
נפגעת. שאולי קצת אמת, אולי קצת כאב, נחוץ לפעמים כדי לשים את
האצבע מתי שהאושר האמיתי מגיע. אולי זה יוביל אותך למקומות
חדשים, מרחבים אמיתיים, שלמרות שיהיו גדולים גם בהם תמצא את
החום שאתה כל כך זקוק לו. אולי תמצא אותו גם בי. אף פעם לא
תדע. כמה שמתחשק לי לשקוע בחיבוק שלך כל פעם שאני רואה אותך,
כמה אתה מרגיש לי טבעי ונכון. שהייתי נותנת לך הכל, בכל רגע
נתון, כי נדמה לי שלמרות הכל אתה שווה את זה. לפעמים אני
מרגישה משוגעת בגלל מה שאני מרגישה אליך. לעזאזל, אני מוותרת
על חוטי התיל, הקוצים, הכיסויים העבים שנחבאתי בהם, כדי להיות
איתך. כמה אני רוצה שתוותר גם אתה. אף פעם לא תדע. ובכל זאת
אני כותבת לך את הדברים האלו, כנראה שבעיקר בשבילי, כדי להוריד
את הנטל שרובץ עליי כבר שבועות. אני כותבת כדי להגיד לך הכל,
ממקום שהוא מאוד אמיתי ושורף אותי באופן מוחלט, להגיד
לך-ולהמשיך לדבר איתך כרגיל, כאילו דבר לא נאמר. אני נשרפת
ואתה בקושי מעלה עשן. אני מקווה שזה רק בגלל שאתה סוגר את הפה
מאוד חזק ומה שיוצא זה רק מהאוזניים. אני אף פעם לא אדע.