הם לא יודעים מי אני.
לו ידעו, יכלו להיות מופתעים מאוד.
אני יכולה לדמיין את הבעות הפנים שלהם, של כל אחד ואחת מהם.
הרבה עותקים של הבעת פנים מופתעת.
הפלתי את המטבע שלי על צד אחד, ואת הצד השני הסתרתי מהם.
הפניתי אותו לכיוון האחר, לכיוון הנכון.
הם לא מכירים אותי בכלל.
לו הכירו אותי, יכלו להבין כמה הם לא מכירים.
אני בספק אם הם באמת מכירים את עצמם.
הם, שורת לבנים בחומה ארוכה , רואים בי עוד לבנה אחת, קטנה
ונסתרת, בלתי נראית כמעט, בצד השורה.
דומים כל כך זה לזה בנסיונם להתבדל.
ואני- שונה כל כך מהם בהיותי- פשוט אני.
לפעמים אני משתעשעת במחשבות.. עולה לבמה בערב הסיום וגורמת להם
להחליף את המסכות הרגילות בהבעת ההפתעה שאני רוצה לראות על
פניהם המשוכפלות.
אך רוב הזמן- לא אכפת לי שהם לא יודעים.
לא אכפת לי מה הם חושבים.
לא אכפת לי מה הם.
לא אכפת לי מהם.