קרני שמש מהססות של שחר שפכו אור על שדותיה המוריקים של
סיציליה. הגשם של אתמול שטף את עקבות הדם שריצדו על כר הדשא-
מזכרת בת חלוף מהידידים. אולם לא כל מה שהשאירו הידידים
נמחה עם גשם ראשון. הדשא נותר כפוף, קשוב לקול בכיין של נשות
סיציליה, נשים שהיו כפופות כמוהו לגורלן, נשים שאת סימני הדם
בנשמתן לא ימחק הגשם.

שנים ניזונו הגבעולים הירוקים מקול צרורי היריות ומקול הבכי
החרישי והושקו בנחלים של דם. שנים הובילו הרועים את עדריהם על
פני ירק שותק. שנים ליכחו עדרי הכבשים את הדשא, פוטרות אותו מן
הצורך להיות עד למהלומות סכין ויריות אקדח, ונותנות אפשרות
לדור חדש של עדים לגדול.

זר שיגיע לכן יראה אי של חלום, יראה את הרועים המסורים מוליכים
את עדריהם בתוך שלווה ירוקה, ישמע את פעיית הכבשים. הוא לא
ישמע את סודם של כרי הדשא. שדותיה המוריקים של סיציליה לעולם
לא יפרו את האומרטה.