קיפצתי לי בשלוליות, הייתי כל כך מאושר שיצאתי מכל זה. בכלל לא
ראיתי את המשאית של בלו-בנד מתקרבת אלי, אבל כשהיא נכנסה בי,
כבר לא הייתי קיים.

הגעתי לאיזה חדר שחור בלי חלונות וראיתי שיש לי ביד כרטיס עם
מספר, כמו שמקבלים במוקדי שירות של סלולרים.
לפתע המספר שלי הבהב על הצג ואיזה גבר עם זקן לבן סימן לי
להגיע אליו.

"שלום לך, מה שלומך?" הוא פנה אלי.
"הממ... איפה אני בכלל?" שאלתי.
"הא, לא אמרו לך? אתה מת." הוא אמר באדישות מסויימת.
"מה מת? מי מת? אני? לא יכול להיות!" גימגמתי.
"כן כן, אתה מת" הוא אישר בשנית.
"אז מה זה המקום הזה?" שאלתי.
"זה מוקד שירות מתים. לקחנו את הרעיון מפלאפון." הוא ענה.
"הא, באמת נראה לי מוכר העיצוב הזה." הגבתי.
"טוב, אז מה הבעיה עם המוות שלך?" הוא המשיך.
"הא? בעיה עם המוות שלי?" לא הבנתי.
"כן, רשום לי כאן שהמוות שלך הגיע לפני זמנו." הוא אמר בזמן
שהוא בודק בדפים.
"הא, אז זה אומר שיש גורל?" קפצתי על ההזדמנות.
"לא." הוא ענה מהר.
"אוקיי, אז אין גורל?" שאלתי.
"לא." הוא ענה מהר יותר.
"טוב, אז תחליט." אמרתי.
"בכל מקרה, אני מבין שאתה נדרסת על-ידי משאית?" הוא שינה
נושא.
"נראה לי שכן, אבל אני בקושי זוכר." עניתי.
"תשמע, אם נראה שהיתה בעיה במוות שלך, אנחנו יכולים להחזיר
אותך לחיים. השאלה היא - מה קרה באותו היום שבו נהרגת. עזוב
אותך מהשטויות על כל עשרת הדיברות וכל הדתות האלו... זה רק
שאלה של מה קרה ביום האחרון בחייך."
"הא, אם ככה, יש לי חתיכת סיפור לספר לך!" אמרתי בהתלהבות בזמן
שאני מתכנן מה אני הולך להגיד.
"שגר." הוא אמר בסלנג שבכלל לא היה מתאים למראה החיצוני שלו.

"אוקיי, אז זה הכל התחיל ב7 בבוקר. התעוררתי והתחלתי לקרוא
בתנ"ך כמו בכל בוקר." אמרתי.
"חביבי, אין טעם לשקר, אנחנו יודעים שאתה לא מאמין באלוהים."
הוא אמר באדישות.
"הא, אוקיי." הסמקתי.
"שגר!!" הוא אמר בהתלהבות.
"מה הקטע שלך עם ה'שגר' הזה?" שאלתי.
"הא, מצטער, היה פה מקודם איזה בחורצ'יק שעבד בניסוי טילים, אז
הוא סיפר שכל היום הוא היה צועק 'שגר'... עזוב, סתם בדיחה
פרטית." הוא אמר תוך כדי שהוא מגחך ומסתכל על חבר שלו שעבד עם
'לקוח' אחר.
"טוב, אז בכל מקרה, אני בקושי זוכר את היום האחרון שלי בחיים."
אמרתי בצער.
"מה זאת אומרת לא זוכר?" הוא שאל.
"לא זוכר...מה אני אגיד לך..." עניתי בחוסר אונים.
"למה בכלל קפצת על השלוליות?" הוא אמר תוך כדי קריצה.
"איזה שלוליות?" שאלתי.
"מה איזה שלוליות? השלוליות שלפני המשאית!" הוא אמר.
"הא?" מילמלתי.
"תגיד לי, אתה בכלל מאופס על עצמך? לקחת משהו?" הוא הסתכל עלי
במבט מוזר.

קפצתי.
הכל היה מלא בקיא סביבי. הראש שלי כנראה נפל על קופסאת
מרגרינה, כי המכסה היה דבוק לי לראש.
העפתי את מכסה הבלו-בנד ממני, הייתי מסריח מקיא, והסלולרי החדש
שלי לא הפסיק לצפצף על התראה של הודעה כתובה - 'מזל טוב על
השיחרור אחי! עכשיו לך תדפוק את הראש!'.
זחלתי למקלחת, התישבתי בפנים והפעלתי את המים.

פעם אחרונה שאני משתכר.