עוד מעט יבואו האורחים, והיא עוד צריכה לשים את הקרם על העוגה
שהתקררה כבר בתנור. "את כל כך לא מרוכזת " אמר לה עמוסי ."מה
עובר עלייך?"
היום, יום הולדת לעמוסי, הבעל החמוד שלה, זה שהכירה בגיל 18
ואיתו היא עד היום. אותו עמוסי. אותן מסיבות של ימי הולדת עם
אימא שלה, וההורים שלו. תמיד אימא שלה מביאה לו חולצות שקטנות
עליו במידה או שתיים, חיה אולי בזיכרון ההיכרות הראשונית.
ותמיד ההורים שלו מביאים עציץ שנובל אחרי כמה חודשים, כדרכם של
עציצים.
בילי השתדלה לטפח את העציצים , להשקות, לנקות את העלים בצמר
גפן ספוג בחלב.אפילו דיברה אליהם כי אמרו לה שזה עוזר להחיות
עציצים רדומים. אבל בסופו של דבר מילות החיבוב והליטופים לא
סייעו, והעציצים נבלו לאיטם שנה אחר שנה. לא שאחרים ראו את
העציצים נובלים. כולם התפעלו תמיד מהירוק המבריק של העלים,אבל
בילי ידעה שהעציץ שלא משקים אותו נובל.

לפני שלשה חודשים , בדרך מהמשרד, נהגה באיטיות מאחורי משאית
מובילה זבל אורגני לגינות. הריח היה נורא ,אבל הכביש היה עמוס
כל כך ובילי, ביישנית והססנית כל כך שלא ניסתה אפילו להשתלב
במסלול העוקף.
היא נסעה מאחורי המשאית, והבחינה בשילוט " אם רכב זה עבר עבירה
,נא לפנות למשתלות האחים...."
אבל בצומת, היא פנתה למשתלה לקנות קצת דשן שאולי יעזור
לעציצים.
היא בכלל לא התכוונה לפנות ימינה. אבל הריח של המשאית, ומחשבתה
המפוזרת הביאה אותה למשתלה.
ואולי, טוב יותר היה לולא הייתה מגיעה לשם בניסיון להחיות
ולטפח עציצים קמלים.

אבל לא אקדים מאוחר למוקדם.

בילי נכנסה למשתלה, קנתה את שקיות הזיבול ועוד כמה אמצעי גינון
ודישון שלא התכוונה לקנות ולא היה לה מושג קלוש מה בכוונתה
לעשות עימם.
שילמה לבחור החביב שהיה ליד הקופה, והביטה בתג השם שלו, " גולן
קומפורמונסקי"
-"איזה שם, יש לך כמה אותיות! הכרתי פעם מישהו עם אותו
שם".חייכה אליו. " אולי עופר?" אמר לה גולן עם הקוקו הקשור
מאחור בגומייה ירוקה. "כן. בדיוק." היא חייכה חיוך רחב.
עופר, שהיה אהבת ילדותה. היה חבר של אחיה הגדול. היה מדריך שלה
בנוער העובד והלומד. עופר ששיחק כדורסל וכל הבנות באו לראות,
עופר שהיא כל כך חשקה בו אז , ולא ידעה בכלל מהי אהבה.
"זה אבא שלי" הוא ענה " יש רק אחד כזה בארץ"
"טוב, תחתמי וגם מספר טלפון, לכרטיס האשראי, את רוצה
בתשלומים?"
"לא. זה בסדר. גם תשלום אחד" אמרה.

לאחר שבוע או יותר, כאשר מיהרה לצאת להחזיר את הילדה מחוג
הגלגיליות, צלצל הטלפון. זו השעה של עדנה להתקשר, היא אמרה
לעצמה. אבל זו לא הייתה עדנה. איש עם קול עמוק מאד דיבר בשקט
כאילו הוא נמצא במרתף. "אני לא שומעת ברור," אמרה בילי " מי
אתה?" והאיש אמר " קומפורמונסקי, זוכרת?" " מהמשתלה ? " שאלה,
" יש בעיה עם כרטיס האשראי?" " לא בילי. הוא אמר. אני עופר,
זוכרת?"
כאילו עשרים ושתיים שנה צנחו לתוך מכנסיה באותה שנייה. "בטח
שזוכרת, " ענתה "אבל תתקשר מחר, כי אני חייבת לטוס להביא את
הילדה" . "תבטיח שתתקשר, טוב?" והוא הבטיח.

והתקשר מחר, ומחרתיים. וכל אותו שבוע. בקולו העמוק האינטימי כל
כך שוחחו על חייו וחייה, ומה היה מאז ועד היום ומה יש להם
היום. ואיך החיים זורמים ואולי נעלמים בכלל. הוא מומחה לדשנים.
הוא סיפר . והיא "סתם פקידה בהנהלת חשבונות " היא אמרה.
ואתה מאושר? שאלה יום אחד, ונבהלה מעצמה ומהשאלה?
"ואת? יקירתי? את מאושרת?" עשרים ושתיים שנה של בטחון מלא
בחייה החלו להיסדק.
"יש שאלות שלא שואלים," הוא אמר לה.
איך היא לא שמה לב אז, כמה הוא חכם ושנון ואיזה קול יש לו, רק
הייתה מאוהבת בו כדרכן של נערות בשחקני הכדורסל החתיכים ובעלי
הבלורית. ורק עכשיו בשיחות איתו, הביא אותה לאמירות על חייה
שלא חשבה מעולם שתחלוק עם איש, ובטח שלא עם גבר זר.
ובלילות -בילי הסתובבה בבית , חסרת מנוחה, מחכה לשיחת הטלפון
הבאה.
"אולי ניפגש" היא הציעה.  תבוא אליי הביתה, תראה מה אפשר לעשות
עם העציצים שלי שלא ינבלו כל כך מהר.
אבל בעצם הייתה מלאת סקרנות לראות אותו. בדמיונה אותו הבחור
החתיך והתבונה מסבירה לה  שגם היא לא נראית כמו בילי הקופצנית
מכיתה י"א . אבל החשק לראות אותו ולגעת בבלורית, ולדעת מי האיש
מאחורי הקול שמלטף את לילותיה וחלומותיה , היה חשק שלא יכלה
לעמוד בו.
"אני לא חושב שטוב יהיה שנפגש " הוא אמר."עציצים זקוקים למערכת
השקיה תמידית ופנימית. שום דישון חד פעמי לא יכול להחיות
אותם"
אבל הוא בא .