בגיל שלוש הכלב שלי מת.
קברנו אותו בחצר האחורית, ושמנו במקום שקברנו אותו בו לבנה
גדולה כזאת שאף פעם לא נשכח. על הלבנה כתבתי: "לשוקי, הכלב הכי
טוב בעולם", וכל יום שישי שמתי לו על האבן עצם מהארוחה. לאט
לאט העצמות נערמו על הקבר של שוקי, כי הרי לא היה אף אחד אחר
שיבוא ויאכל אותן, אבל לא היה איכפת לי. גם עכשיו, שאני בן
שלושים והערימה של העצמות כבר יותר גבוהה מהבית עצמו לא איכפת
לי, וכל יום שישי אני שם עוד עצם.
כי בסך הכל, כל זה מגיע לו, לא סתם כתבתי שהוא היה הכלב הכי
טוב בעולם. הוא הראשון שהסביר לי איך באמת באים ילדים לעולם,
או איך אפשר לשכנע את ההורים לתת לי דברים שרציתי, ואז, סתם
ככה פתאום, הוא מת. אפילו לא הספקתי לצעוק לו: "שוקי תזהר!"
לפני שהמשאית זבל דרסה אותו. דווקא בדרך כלל הוא לא עבר את
הכביש באור אדום, אבל באותו יום הוא ראה בצד השני כלבה ממש
כוסה שהוא ממש רצה לדפוק, אז הוא הוציא איזה "האו" קטן ורץ לצד
השני, המשאית זבל לא ראתה אותו בזמן, וההמשך ידוע מראש. ההורים
שלי, שהיו איתי באותו זמן, הרגיעו אותי. הם אמרו ששוקי עכשיו
במקום טוב יותר, בשמיים, ושלא יהיו לו שם צרות אף פעם. אבל לי
לא היה איכפת אם יהיו לו צרות או לא, אני רק רציתי את שוקי שלי
בחזרה. אז כל יום שישי שמתי לו על הקבר עצם, וקיוויתי שיום אחד
הערימה של העצמות תגיע עד לשמיים ושוקי סוף סוף יחזור.
אבל מה לעשות, הגורל עשה את שלו, והחליט שהוא לא רוצה להחזיר
לי את שוקי בחזרה. במקום שוקי ירד יום אחד מהערימה הענקית הזאת
של העצמות, שכנראה כבר הגיע עד לשמיים, כלב אחר, פינצ'ר מכוער
ומגעיל כזה, שישר התחיל לאכול את העצמות. "מה אתה עושה?! תפסיק
לאכול את העצמות האלה! הם לא שלך!" צעקתי עליו, אבל הוא לא
הפסיק. אז יצאתי אליו עם מטאטא וסלקתי אותו משם. מה הוא אוכל
את העצמות של שוקי? איזה זכות יש לו בכלל? יום אחר כך ירד עוד
כלב, קוקרספנייל מדהים, שהיה יותר מנומס. הוא שאל אותי אם אני
הייתי הבעלים של שוקי וסיפר לי ששוקי מאוד מאוד מתגעגע אליי שם
למעלה בשמיים, אבל יש לו פחד גבהים והוא לא מעז לרדת את כל
הערימה הזאת. הכלב גם אמר לי ששוקי שולח ליקוק ונביחה. הודתי
לכלב הזה, נתתי לו  כמה עצמות והלכתי לישון.
בלילה חלמתי ששוקי חוזר, שהוא אומר שהוא התגבר על הפחד שלו
במיוחד כדי לרדת ולראות אותי, אבל במציאות זה לא קרה. כן, מדי
פעם ירדו כלבים אחרים, מסרו ממנו ד"שים וכאלה, אכלו כמה עצמות
וחזרו חזרה לשמיים, ואז יום אחד הם פשוט הפסיקו להגיע. אולי
מרוב העצמות שהם אכלו הערימה כבר לא הייתה גבוהה מספיק כדי
להגיע לשמיים.
ואני יום אחד ישבתי במרפסת וחשבתי לעצמי: מה אני כבר שווה, אם
אפילו כלב מסכן לא יכול להתגבר על הפחד גבהים שלו בשביל לחזור
ולראות אותי?
יום אחרי זה החלטתי שהחיים שלי לא שווים הרבה, והפתרון היחיד
שנשאר זה להתאבד. אז עליתי על הערימה של העצמות, אם היא מספיק
גבוהה כדי להגיע לשמיים אז היא בטח מספיק גבוהה כדי שאני אוכל
להתאבד ממנה! אחרי יום של טיפוסים הגעתי למעלה וגיליתי שהיא
אפילו לא קרובה לשמיים. בקושי עוברת את הגובה של הבית שלנו.
אבל אז הסתכלתי הצידה, לכיוון הגג של הבית, וראיתי שם המון
כלבים. בהתחלה לא הבנתי כל כך מה קורה, אבל אז נחשתי שההורים
שלי פשוט לא הסבירו טוב, כל הכלבים שמתים מגיעים לגג שלנו
במקום לשמיים. בין כל הכלבים שהיו שם ראיתי את שוקי, שמייד
שראה שאני שם קם והתחיל לכשכש בזנב ולנבוח כמו משוגע. לקחתי
קפיצה די גדולה ונחתתי על הגג של הבית שלנו, ושם שוקי רץ אליי
ואני אליו, ואז התחלתי ללטף אותו כמו משוגע. רק שראיתי אותו
הבנתי כמה התגעגעתי לכלב הקטן והחמוד הזה. נשארי איתו עד שהיה
ממש מאוחר, רציתי להוריד אותו, שיחזור לחיות איתי על האדמה,
אבל הוא לא יכל, הוא אמר שהמקום שלו זה לא האדמה, אלא כאן על
הגג של הבית. הוא גם אמר שאני לא יוכל לבוא לבקר שוב כי הגן
עדן של הכלבים לא מיועד לבני אדם. אז ירדתי הביתה, ואחרי כמה
ימים שוב עליתי לגג דרך הערימה של העצמות. ידעתי שלא הייתי
אמור, אבל לא יכולתי להתאפק, עכשיו אחרי שראיתי את שוקי שוב
התגעגעתי אליו אפילו יותר ממקודם. אבל על הגג כבר לא היו
כלבים, הייתה שם רק צלחת לווין. וגם דוד שמש. אבל לא שוקי.
כנראה שאלוהים החליט להעביר את הגן עדן לכלבים לגג אחר אחרי
שגיליתי איפה הוא נמצא. אז ירדתי שוב למטה, מאוכזב.

את שוקי לא ראיתי יותר אף פעם, וגם את הפסקתי להגדיל את ערימת
העצמות שגדלה לי בחצר. מה לעשות, בשלב מסויים בחיים חיבים
להתגבר על מוות, אפילו אם זה המוות של שוקי.


23.05.1999 - 04.07.1999