מוישה גר בכיכר המייסדים. אין קשר בינו לבין ראשוני העיר. אבל
בעצם ניתן למוישה לספר על בנו, במו פיו:
הילד גמר צבא, וכמו כל החברים שלו, הוא ביקש כסף לנסיעה לחו"ל.
אמרתי לו שזה בסדר.
"כמה אתה צריך?", שאלתי אותו.
"איזה שלושת אלפים דולר", ענה הילד.
"אתה רוצה קאש או מזומן?", שאל האבא.
"לא חשוב", אמר הילד.
"שמע!", אמרתי לו, "אני נותן לך צ'ק על שלושת אלפים, בתנאי
אחד: כל יום אתה מניח תפילין ומתעטף בטלית".
הילד שתק.
אמרתי: "אני רואה שזה לא בדיוק נראה לך. אז בוא נגיד אחרת:
לפחות, כל שבת אתה לוקח את  הטלית ומתפלל בבית-הכנסת".
"עשינו עסק!", שמח הילד.
נסע הילד לניו-יורק. דבר ראשון הוא נכנס לבנק והציג את הצ'ק.
ראה הפקיד צ'ק של בנק-לאומי,  סניף נתניה, החזיר לילד את הצ'ק
ואמר שכאן לא מכבדים דברים כאלה.
כעס הילד מאוד ומאז לא התקשר הביתה, אולי איזה ארבעה חודשים.
בינתיים הוא ניסה כל מיני עבודות אבל זה היה קשה, כי אתם
יודעים, היה ילד-של-אימא וגם לא היה לו רישיון עבודה. בסוף הוא
נשבר וחזר לארץ,  בלילה כזה של חורף וגשם, איך אומרים: עם הזנב
בין הרגליים, אל הבית של אימא ואבא.
בבוקר, כשהתעורר, אני שואל אותו איך היה שם והילד עונה שהיה
זיפת. ואני ממשיך ושואל אם באמת הוא הלך להתפלל כל שבת בבית
הכנסת והילד עונה לי: "בטח, אבא!" .
ואז אני מבקש את השקית של הטלית, פותח אותה ומנער את הטלית.
ומבין הקפלים נופלת חבילה של שלושת אלפים דולר ירוק-מזומן.