"אני לא יודע אם הרבה אנשים יעריכו את זה , אני יודע שאני חייב
את זה לעצמי , לא לאף אחד אחר..." , דני בנאלי ישב במוצב 41
בצפון וחנק עוד סיגריה לראות הכואבות שלו . הקור המקפיא של
תחילת פברואר היה כזה שקשה לשרוד בלי סיגריה .
כפות הידיים עוד ניסו לשרבט איזה ציור קטן של לב ודובי מחייך ,
אבל מבעד לשלוש שכבות של כפפות , המכתב שהוא כתב לרוני נראה
כמו שרבוט של ילד בן שלוש .
"אם רק יכולת להרגיש לשעה אחת ביום מה זה אומר רונו'ש , היית
מבינה אותי הרבה יותר טוב" , בריזה מקפיאה הכתה בחרמונית שלו
, שערותיו סמרו מתחת לשכבות הרטובות .
במשקפת , סורי קטן הרים את הדגל לראש התורן . המסדר של 5:00
בבוקר עומד להתחיל , חייך דני , דורך את נישקו . "כבר עכשיו
אני מתחיל להרגיש הרבה יותר טוב רוני שלי , אני כבר כמעט חופשי
" . צרור קצר הפך את הדגלן סורי לסורי אדמדם וקופצני, צרור
נוסף לשלולית .
בצד השני התחילו המון סורים קטנים לרוץ הלוך וחזור מנופפים
בקלצ'ים קטנים ובטח צועקים אחד לשני פקודות בשפה המצחיקה שלהם
.
דני שוב חייך , הפעם השניה בכל השירות המזורגג הזה חשב לעצמו .
הסתרשף הקר עמד בניצב לחיך העליון שלו . אלו היו יכולים להיות
חיים נהדרים חשב לעצמו ("תמיד תזכרי שאהבתי אותך ----@") אם
רק לא הייתי שיריונר . |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.