"יעל?" היא שמעה אותה קוראת לה.
"יעל!, תפסיקי לרחף, אני רוצה להראות לך משהו". אם יעל הייתה
יודעת מה היא עומדת לראות בעוד מספר שניות, בחיים היא לא הייתה
סוגרת את הדיסקמן והולכת עם נעמה.
"מה יש?" שאלה בתמימות אופיינית ושניה לפני שנעמה הספיקה לענות
לה, היא ראתה.
"ת...ת..תומר?" היא הצליחה להוציא מהפה את שמו, הוא אפילו לא
הסתובב.
זה לא בא לה בהפתעה, היא ידעה שזה יכול לקרות מתישהו, מתישהו
תומר ימצא מישהי חדשה, ובטח הם יתנשקו, מתישהו, אבל לא עכשיו.
הכל מסביב התחיל להיות שחור לרגע, יעל התיישבה בלי להגיד
כלום.
"ראית אותם?" שאלה נעמה. " כ..כן" השיבה.
כשחזרה הביתה, היא ידעה בדיוק מה היא עומדת לעשות. "אהבתי
אתכם, זה לא אשמתכם" כתבה במכתבה האחרון.
היא לקחה את הצעיף האדום  שלה, קשרה אותו למעקה של המדרגות
בדיוק כמו שלמדה בצופים, וקפצה.
הפנים שלה האדימו, הכל שוב נהייה שחור, היא הרגישה את זה בא,
ולא הוציאה מילה.
הדבר היחיד שעבר לה בראש היה המילים האחרונות שלהם- "זה לא את,
זה אני" שמעה שוב את המשפט הנדוש. "אני לא רוצה לפגוע בך"
נזכרה במשפט שפגע בה יותר מכל.
הדבר הבא שזכרה הוא איש זקן שמקבל את פניה, "ברוכה הבאה" הוא
אמר.
"איפה אני?" שאלה. "אתם בד"כ קוראים למקום הזה גן עדן- המקום
שכולם רוצים לדעת עליו אבל אף אחד לא רוצה להיות בו. האמת היא,
שזהו המקום של המאמינים"
"המאמינים?, אני אף פעם לא האמנתי בכלום, הפעם האחרונה שהייתי
בבית כנסת הייתה בגיל שש" אמרה בסוג מוזר של ליגלוג כעס
ותמהון. "את תגלי, כולם מגלים" אמר הזקן במיסתוריות.
הזמן עבר, השעות הפכו לימים, והימים לשבועות.
בבוקר של אותו יום, יעל הרגישה משהו, משהו היה באוויר הדליל של
הבוקר.
היא קמה והלכה להסתובב ברחובות האין סופיים של עיר המאמינים,
כמו בכל יום. ואז היא ראתה אותו.
את תומר. "מה אתה עושה פה?" שאלה בפליאה "ח...חיפשתי אותך,
רציתי להגיד לך משהו" אמר בבישנות.
"מה אתה כבר יכול להגיד פה?" אמרה בכעס דחוק.
ובשניה שהוא הוציא את המילה מפיו, היא הבינה, "סליחה" הוא
אמר.

היא האמינה באהבה.

נכתב בשעות הלילה הקטנות כצירוף למתנה למישהי שטסה לפולין.
אל תשכחו אף פעם מי או מה חשוב באמת