כשהוא הגיע לשם היא כבר לא היתה באיזור. זה היה לילה שקט וקר,
קצת כמו הלב שלה, ומי שבאמת התרכז אז, יכל להרגיש שיש משהו
מוזר באויר. הוא הלך לבד, עושה את עצמו בוהה באויר ובקירות,
מנסה לנצח את הקור במבטים שמכוונים לאינסוף.
ואולי באמת אין סוף?
קומץ האנשים מסביבו התעלמו ממנו לא בכוונה, הם סתם לא התעניינו
בכל אחד שעבר שם, אלא אם היתה לו איזושהי הפרעה ממש מיוחדת.
אבל היה אחד שישב בפינה, ושאל אותו משהו, וזה הזכיר לו שעכשיו
הוא הולך להיות לבד להרבה זמן, וזה רק גרם לו להרגיש יותר את
הקור.
הוא נכנס פנימה וקנה ספר. זה היה ספר עם הרבה תמונות, במיוחד
כאלה של קיץ וים. אם התמונות לא יחממו אותו, אז לפחות הוא
הרוויח כמה דקות של חום מול המזגן שמעל למדף ספרי הבישול.
כשיצא מהחנות, התישב על ספסל והתחיל לדפדף. בחוץ התחיל לרדת
גשם, וטיפות קטנות ניתזו על תמונה גדולה של ים בצבע טורקיז
ולידו חול וכמה אנשים שנראו שמחים. אם הוא היה יכול להיות שמח
עכשיו, זה בהחלט היה משמח אותו יותר.
אבל הוא לא.
באחת הפעמים הראשונות בהן הם דיברו, אחרי שהיא כבר הכירה אותו
קצת, היא בקשה ממנו שיבטיח שבכל פעם שהוא מדבר איתה, תשעים
אחוז לפחות מהדברים שהוא אומר יהיו אמת.
בטח שהוא הבטיח.
עכשיו היא בטח מסתובבת עם החברות שלה, גרעין המאמינות הכפייתי
הזה שהיא מלכדת סביבה תמיד, חומה אנושית שרק פעמים בודדות הוא
הרגיש שהוא באמת הצליח לפרוץ. היא יושבת איתן באיזה בית קפה,
בטח יש שם חימום, משהו טוב, תנור עצים פתוח סביר להניח, הוא
מכיר אותה, היא לא תתפשר על פחות.
ואז הוא חשב אם היא היתה שואלת אותו עכשיו מה שלומו, מה הוא
היה עונה? "בסדר"? "לא בסדר"? לשקר או לא?
ואולי ההבטחה הזאת לגבי האמת היתה מהעשרה אחוז של השקר? הוא
כבר לא ידע מה לחשוב ובטח שלא מה לעשות. הרי רק שלשום היא אמרה
שהיא כזאת לא הוגנת, ושאין לה זכות "לתבוע עליו חזקה בלעדית"
ושהנסיון שלה להפוך את עצמה ל"מרכז ההוויה הפנימית שלו", הוא
מוטעה, ועוד כל מיני משפטים שהוא לא הבין.
אחרי זה היא גם אמרה שהוא בטח צריך קצת חופש ממנה, ואז קמה
והלכה.
בעצם, זאת היא שלקחה חופש ממנו, הרי היא הלכה והוא נשאר, המבול
הזה שיורד ומרטיב אותו הוא בטוח לא חופש, גם חנות הספרים הזאת
לא.
חופש זה אולי כמו האנשים שמחייכים ליד הים.