בשעה שש בערב כבר היה חושך.
ירדתי להוציא את הזבל, ולמטה כבר היה חושך מוחלט אפילו את
הפנסי רחוב עוד לא הדליקו כי רק לפני כמה ימים החליפו לשעון
חורף ועדיין לא היו רגילים שהיה חושך כל כך מוקדם.  יצאתי
מהבניין שלי, משאיר את האור הרך והנעים של החדר מדרגות מאחוריי
ויצאתי לעבר החושך המוחלט שחיכה לי בחוץ. ידעתי את הדרך לחדר
זבל שלנו די בעל פה, ככה שלא הייתי צריך לראות משהו כדי להגיע
אליו. גיששתי כדי לחפש את הידית של הדלת כניסה לחדר זבל,
וכשמצאתי אותה פתחתי את החדר ושלחתי את היד שלי לעבר מתג האור
שם.
כלום.
המנורה היתה שרופה, לעזאזל. לחדר לא נכנס שום אור, כלום, משום
מקום. גיששתי את דרכי בחדר המסריח הזה עד שמצאתי את הפח הירוק
והגדול, ובדיוק כשפתחתי אותו וזרקתי לשם את השקית שמעתי את
הדלת נטרקת מאחוריי. הסתובבתי במהירות לכיוון הרעש, רק כדי
לראות חושך מוחלט. ניסיתי לגשש את הדרך, למצוא את הדלת, אבל
כלום. בחושך מוחלט כמו שהיה בתוך החדר זבל אין סיכוי למצוא את
הדרך, ישר מאבדים כל חוש כיוון. ישר היה יכול להיות שמאלה,
שמאלה היה יכול להיות אחורה, אחורה היה יכול להיות למטה. לא
ידעתי כלום, איפה אני, הדבר היחיד שידעתי היה שהאף שלי עומד
להתפוצץ מהריח המגעיל של החדר זבל. ניסיתי עוד קצת לגשש את
הדרך, אבל עדיין כלום. פשוט כלום, חושך מוחלט לגמרי. הבנתי
שאין לי סיכוי לצאת משם עד שיהיה טיפה אור, אז פשוט התיישבתי
לי שם, באמצע החדר זבל, וחיכיתי. הרגשתי שהתיישבתי על שלולית
כלשהי, קיוויתי שזה רק מים למרות שידעתי שזה לא כל כך סביר.
זה מדהים כמה זמן לוקח להתרגל לריח המסריח הזה של החדר מדרגות.
בהתחלה עוד ניסיתי לנשום רק דרך הפה אבל מהר מאוד גיליתי שזה
לא הכי אנושי לנשום ככה הרבה זמן. כל שאיפה של אוויר הגעילה
אותי, זה היה כל כך מסריח. בסוף גם האדים של הזבל עשו לי כאב
ראש ענקי. לא היה לי שעון על היד, אבל תארתי שעברה כבר איזו
שעה ולא הבנתי למה ההורים שלי לא מחפשים אותי, הרי ירדתי כולה
להוריד זבל. בטח הם חושבים שלמטה פגשתי איזה חבר ואני מדבר
איתו או משהו. או שאולי הם כן מחפשים אותי, חורשים על העיר
ועושים טלפונים, ופשוט לא חושבים לעצמם שאני בחדר זבל, תקוע
ממש מתחת לאף שלהם.
אחרי עוד כמה זמן גיליתי שאני לא לבד שם, בחדר זבל. בהתחלה
אישה זקנה אחת התחילה לדבר איתי, לא ידעתי כמה היא זקנה אבל
לפי הקול שלה הבנתי את זה. היא ספרה לי שהיא תקועה בחדר זבל
כבר חמישים שנה, נתקעה ממש כמוני כשהיא ירדה להוציא את הזבל.
אחר כך דברתי גם עם בעלה. סיפור נחמד זה היה דווקא, הם התחתנו
רק בחדר זבל, לא הכירו לפני זה (הוא נתקע שם כמה שבועות אחריה)
ולא ידעו איך כל אחד נראה, אבל הם עדיין הם העדיפו להתחתן.
אחרי שנתיים נולדה להם ילדה ראשונה, ואז עוד ילד, ואז גם שניהם
התחתנו עם עוד אנשים שנתקעו בחדר אשפה, בדיוק כמוני. ואז נולדו
הנכדים. למען האמת רק אחת נולדה למרות שניסו להוליד עוד. האחת
הזאת הייתה שנתיים גדולה ממני, והיה לה קול ממש מדהים. לא
יכולתי לראות איך היא נראתה, אבל כבר בהתחלה ידעתי שאני מאוהב
בה. אפילו בריח הזה של החדר זבל והעובדה שהיא לא התקלחה בחיים
שלה היה לה ריח טוב כזה שממש בלט ממנה.
קראו לה לי, לילדה הזאת, וכולם אמרו לי שהיא ואני זה הסיכוי
היחיד שיש בשביל להמשיך את כל החיים האלה בחדר זבל, שאם לא
נוליד ילדים אז זהו, הכל יגמר ואז אם עוד אנשים יתקעו בחדר הזה
לא יהיה מי שינחה אותם ויבלה איתם. בהתחלה עוד לא הסכמתי איתם,
אמרתי שאין טעם להוליד ילד לחיים תקועים בתוך חדר זבל, אבל מהר
מאוד הסכמתי. סך הכל החיים בתוך החדר זבל היו די נחמדים
ונוחים, בלי עבודה, בלי לימודים, עם הרבה אוכל שלמרות שהיה
שאריות לא היה כל כך גרוע, ועם הרבה אחלה אנשים.
אחרי חודש בערך (ככה זה נראה לנו, לפחות, כי לאף אחד לא היה
שעון) ניסינו בפעם הראשונה להביא ילד. זאת לא הייתה הפעם
הראשונה שלי, הייתה לי חברה מחוץ לחדר אשפה, והיינו חברים כבר
חודשיים ושנינו בני 17, ככה שכבר הייתי די מנוסה בכל העיניין.
אבל הפעם הראשונה עם לי הייתה שונה, מיוחדת. הכל כאילו היה
מושלם, כל מי שגר איתנו בחדר אשפה הסכים להכנס לפחים הירוקים
הגדולים ולהשאיר אותנו לבד, והכל היה פשוט ענק. אבל הפעם
הראשונה לא עבדה, ולא נולד שום תינוק, אז אחרי כמה זמן ניסינו
שוב, ושוב. ושוב. שכבנו כמו ארנבים בימים האלה. היה די משעמם
למרות שהיה די נח, והמין היה הדרך היחידה לברוח מהשגרה המעיקה
משהו בחדר האשפה.  אבל לא חשוב כמה שכבנו, עדיין לא היה שום
תינוק ושום כלום.
אחד מהאנשים שם אמרו שזה כנראה קללה מאלוהים, שהוא לא מסכים
שנמשיך לחיות ככה בחדר אשפה ושצריך לצאת לעולם האמיתי, או
לפחות לא להוליד עוד אנשים לעולם השחור והמסריח הזה של החדר
אשפה.
לי ואני השלמנו עם זה, סך הכל לא כל כך רצינו ילד, היינו שנינו
סך הכל מאוד צעירים, אבל עדיין המשכנו לשכב כמו מטורפים. סתם
בשביל הכיף, אבל אמרנו לכולם שזה בשביל ילדים. שלא יחשבו
שאנחנו סוטים או משהו, חס וחלילה.
אחרי איזה שנה מהזמן שנתקעתי שם מישהו מצא אותנו. איזה שכן אחד
שלא הכרתי ירד לזרוק את האשפה שלו והשאיר את הדלת פתוחה עם
אבן. ואז הרבה אור נכנס פנימה כי היה אור בחוץ. לקח לכולנו כמה
זמן להתרגל לאור, אבל בסוף התרגלנו ויצאנו מהחדר אשפה, לאט
לאט, כאילו אנחנו יוצאים לעולם חדש. אני עוד זכרתי איך העולם
החיצוני נראה, אז אני יצאתי ראשון. אחריי לפי הסדר יצאו כל מי
שנתקעו כמוני, אחד אחד לפי הסדר שכל אחד נתקע, מהאחרון לראשון.
ואז התחילו לצאת האנשים שנולדו שם. מהראשון - לאחרונה. ללי.
כשהיינו בחושך אז הרבה פעמים חשבתי לעצמי שלא משנה איך לי תראה
אני עדיין אוהב אותה. בשלב מסויים אפילו לא הבנתי מה מצאתי
בשרון, החברה הקודמת שלי, הרי היא הייתה כל כך שטחית וסתומה,
ולי לעומתה הייתה ממש חכמה ונחמדה והכל. אבל אז ראיתי את לי.
אני לא יודע מה בדיוק היה הפגם שלה, אבל היא פשוט לא הייתה
מושכת. זה לא שהיא הייתה מכוערת או משהו, פשוט לא מושכת, משהו
חסר. אמרתי לה שאני מייד חוזר ועליתי לבית שלי.
מסתבר שההורים שלי לא שמו לב בכלל שנעלמתי, הם היו תקועים שם
מול הטלויזיה על איזה סרט מעניין. גם כן הורים.
נכנסתי מייד להתקלח, רחצתי את עצמי איזה אלף פעם, סיבון, מים,
סיבון מים עד שכל הריח יצא, ושיצאתי הרחתי ממש כמו פרחים באביב
(זה מה שהיה כתוב על האריזה של הסבון, בכל מקרה). הלכתי לחדר
וישר התקשרתי לשרון, לחברה הקודמת שלי. גם היא לא שמה לב
שנעלמתי, היא דברה עם איזה ידיד שלה בטלפון. ספרתי לה מה קרה,
הכל חוץ מהקטע עם לי, והיא הקשיבה לי וחשבה שהמצאתי הכל.
אחרי כמה ימים החיים שלי שבו למסלולם. חזרתי לבית ספר וגם שם
חוץ מכמה ילדים אף אחד לא שמתי לב שנעלמתי בכלל. גם לי נרשמה
לבית ספר, אבל לא יכולתי להיות איתה. כמה שהיא הייתה חכמה
וכיפית שרון נראתה פי אלף יותר טוב ממנה, ככה שמצאתי את עצמי
שוב במיטה עם שרון. אחרי כמה זמן בכלל שכחתי את כל הקטע בחדר
זבל. חזרתי לגמרי לחיים הרגילים שלי. נפרדתי עם שרון, התחלתי
לצאת עם יעל, עם ג'ואי, עם מי לא, כולם חוץ מלי. היה משהו
במראה של לי שפשוט לא יכולתי לסבול, לא יכולתי לקחת.
חשבתי שהתגברתי לגמרי על לי, אבל כשהיא התחילה לצאת עם החבר
הכי טוב שלי אחרי חמש שנים מהיום שבו יצאנו מהחדר אשפה לא
יכולתי שלא לקנא קצת.