ורק אישה אחת שואלת אותי... "השיער שלך אמיתי?"

מקלחת, הידיים מחבקות את הבטן והשיער החייתי של הצהריים
נח בעייפות על החזה, טיפות טיפות זולגות לי על אצבעות
הרגליים ופרפר אחד על מראה מלאה אדים מסמל לי כמה
אפור העולם וכמה עצוב.
וכשהטלפון מצלצל אני בקושי שומעת כי זרם המים חודר לי לתוך
העצמות...
וחוץ מזה אין לי שום חשק לשמוע את הקול שלו שעושה לי כל-כך טוב
ורע בו זמנית.
זה מבלבל אותי.
אבל בכל זאת, שעה אחרי אנחנו יושבים אצלי על המרפסת והוא על
כיסא שחור מביט אל העיר חסרת האופק ולא מוציא מילה.
וזה הוא הרי חג של אושר, לא יודעת כיצד להסביר לו שדמעות למעשה
סתם מורחות לי את כל האיפור. שניפוח השיער של הבוקר נועד
להרתיע אותו במקום לקרב
במקום שהוא יגיד לי: "ככה את יפה."
וזה אף פעם לא היה טוב יותר או רע יותר... סתם מלנכולי, בערב
יש מסיבה.

עומרי שותק כי לא ממש יש לו מה להגיד לי, כי אני הבאתי את זה
על שנינו, את הבדידות המזדיינת הזאת, רווית הכעסים.
אז אני נגשת לסלון ומביאה לו סוכרייה על מקל, מוציאה לי אחת,
להפגת המתחים.
הוא נשען קדימה, כף יד בתוך כף יד, בין הברכיים הפתוחות, לא
מסוגלת לתאר במילים כמה הוא לא אמיתי באותו הרגע, כמה הוא
ציורי.
וכשאני מסתכלת לשמיים שזורי הכוכבים אני אומרת תודה לאלוהים
בלב שזה מה שהוא הביא לי, מבקשת סליחה שלא יודעת להעריך.
אני מתיישבת בספה ממולו, משלבת רגליים, מרימה לאט את המבט
מפחדת לגלות שהוא בכלל לא שם. אבל הוא שם והוא מביט בי, מושיט
יד ומסיט תלתל שברח מהקוקו, שנפל על המצח, כיסה את השחור של
העין.
ומציק לי שאני לא יכולה לפתור את הכל, שזה לא מושלם כמו
בסרטים
כשבעצם אני בעצמי חיה בסרט.
"הילה מה יהיה?" הוא שואל
ואני לשם שינוי כבר לא יודעת לענות לו, לא יכולה להבטיח שהאושר
יגיע כי לא בטוחה יותר שהוא בכלל קיים.
וזה היה יכול להיות בסדר אם לא הייתי אומר כן ולא
"ולמה לא תקריב בשבילי את העולם?"
חיוך מתוק. מזבח אהבה.
רק מתגעגעת לימים שפשוט יכולתי להסתכל עליו ולהגיד לעצמי שיום
אחד הוא יהיה שלי. כי עכשיו הוא לא לא שלי אבל הוא גם לא שלי
ממש.
ואני מכירה את המבטים שלו, השואלים, כל השאלות שבעולם אך אין
לשפתיים צלילים. ולי חוץ מזה אין אפילו תשובה אחת קטנה.
ולכי תציבי לגבר שלך גבולות, כשהוא בכלל ילדון, כולה בן 19
וחצי. עוד עם עיניים נוצצות כשהוא מסתכל עליך בחושך בים כי לא
דאגת להסביר לו שאהבה כזאת לעולם לא נשארת. כי אהבה כזאת היא
כמו הגלים. גאות ושפל, וכלום.
כשזה מחלחל? זה נעלם.
והשוקולד שאני מציעה לו נח על השולחן כי הוא דואג לצחוק שיש לו
סוכרייה בפה. אך עדיין מבט מודאג לחלוטין.
ואני רוצה לשחרר אותו מהכבלים של לדאוג לי ולהגיד לו: "תדאג
רק לעצמך." אבל הלב לא מסכים לתת לי את היכולת לפרום קשר
מסובך מידי. חבל קצרצר ודק וחזק, מתפורר לשנינו בין הידיים. אך
הוא בכל זאת תופס לי את היד ומושך אותי אליו. הוא נעמד מולי
ומחבק אותי.
עוטף אותי בידיים היחידות בעולם שאי פעם הרגשתי בהן בטוחה. ואף
איש קטן עם מטריה כבר לא מונעים מהדמעות לרדת.
והוא מנגב אותן, האביר שלי במבט אצילי, במבט רחום ומלא הבנה.
ומחייך אליי את החיוך שלו, זה שהוא יצר בעזרת טיפות של אושר
ומהות שהיו ואינן. נושק לי על המצח.
"הילה מה יהיה איתנו מה יהיה?"
אני מטביעה את עצמי בעיניים השקטות שלו, קוברת את הראש בשקע
הכתף.
"אולי נמות..."


16.3.03-20.3.03