הכל עלה ארבע וחצי שקל ואפילו בא עם המחזיק מפלסטיק שעוזר
לחתוך חתיכות נאות של נייר דבק לפי הצורך. באמת מתקן גאוני.
יצאתי מהחנות ואיזה מישהו עם שלט שהיה כתוב עליו "החרימו את
סוחרי העבדים" נתקע בי במרפק והעביר בכל גופי צמרמורת.
"מה אתה עושה?", נשכתי אותו.
"אתה חושב שאם היינו מחרימים אותם הייתי יכול לקנות צלוטייפ
בארבע וחצי שקל? אה? אתה באמת חושב ככה?" הוא ניסה להוציא הגה
אך דחפתי לו אותו ישר חזרה לגרון.
"אם היינו מחרימים אותם אז אי אפשר היה לשלם יותר לאיזה סיני
או סינגפורי מסריח איזה 2 סנט ביום כדי לייצר את הצלוטייפ
המזדיין הזה ועוד עם המחזיק שלו בארבע וחצי שקל. לא אדוני.
היינו צריכים לתת לאיזה נוד 2000 דולר בחודש ואז הצלוטייפ היה
עולה 20 שקל, אתה מבין, 20 שקל ובטח גם בלי המחזיק. ואז מה?
אה? תגיד לי אתה, אז מה?" הוא ניסה לומר, אך הניסיון לא הצליח
לגמוע את שני הסנטימטרים ביני לבינו והתפוגג בשטף הדיבור שלי.
"אז לא הייתי יכול לקנות צלוטייפ. אתה מבין. הייתי מוותר כי
20 שקל זה הרבה. ואז לא הייתי יכול להדביק את המודעות שלי ואם
אני לא יכול להדביק את המודעות שלי אז אין לי עבודה, אנשים לא
מתקשרים יותר. ואם אין לי עבודה אז אני לא יכול לקנות אוכל ואם
אין אוכל אז אני אמות. אתה מבין? למות? בר מינן. אז זה או אני
או הם. ואם אתה חושב שזה יהיה אני, אז תחשוב שוב".
נגמרו לי המילים ומישהו לידי אמר "זה שם של הצגה".
"מה שם של הצגה?" שאלתי.
"השלט, זו פרסומת להצגה חדשה 'החרימו את סוחרי העבדים'".
"הצגה?!", אמרתי ספק בקול ספק בלב ונטלתי את עצמי ואת הצלוטייפ
והסתלקתי משם.
רונאלדו לא יכול היה להפסיק לצחוק כשסיימתי לספר לו את הסיפור.
הוא צחק וצחק עד שהתחיל להשתעל ואז השתעל והשתעל.
"זה לא מצחיק. אני לחוץ מהתחת בזמן האחרון".
"כן, אתה גם מדבר מהתחת", הוא השיב בסרקסטיות לא אופיינית
והמשיך להשתעל. דפקתי לו על הגב.
"אתה יודע מה, זה לא סתם יצא. הכול חרא. הכול עובד על ניוטרל.
אני מת כבר לצאת למילואים, אתה יודע. לצאת למילואים המחורבנים
ושאיזה ערבי ישים לי כדור בראש תוך כדי קרב ויקברו אותי כמו
גיבור. יגידו עלי כמה מילים בערוץ אחד על כמה שכולם אהבו אותי
ושהייתי תמיד שמח וחייכן ומשרה אווירה טובה ושבמותי סייעתי
לביטחון המדינה. מה רע, לפחות אז מישהו ישים עלי זין".
רונאלדו כבר לא צחק וגם לא השתעל. "כן", הוא אמר לעצמו ולא
הוסיף.
הדבקתי את השלט שלי עם הרבה צלוטייפ מסביב שלא יעוף.
"מה הטעם", חשבתי, אנשים כבר מזמן הפסיקו להתקשר, אין להם גרוש
על התחת לדברים כאלה. באוזניות של הווקמן התנגן לו ראפ אלים
ושלח ישירות למוחי מחשבות מהירות, חסרות סבלנות. מחשבות שנשארו
לשנייה הביטו מסביב ונעו הלאה. התחלתי ללכת מהר, מסתובב כל רגע
לאחור לראות מי מביט בי. לא היה אף אחד. הנעל נתקעה לי בגומחה
בקרקע ועפתי קדימה במעין תנועת ריקוד והמשכתי ללכת.
עברתי דרך איזו פינה ונזכרתי ששם היה הפיגוע לפני כמה חודשים.
שלדת האוטובוס המפוחמת עדיין הייתה חקוקה בראשי והאנשים
והמשטרה וכל התריסים הקרועים מסביב. אנשים כבר לא צרחו הם רק
הביטו על ההצגה מאחורי הסרטים של המשטרה. מדברים בפלאפונים
מדווחים לאלו בעורף. אוספים חוויות כמו מטיול ללונדון.
הגעתי לתחנת האוטובוס ונעמדתי עם האוזניות ותיק על הגב. בכיס
של המעיל הפכתי בין אצבעותיי את מתקן הצלוטייפ האדום. הנייר
נדבק אלי מדי פעם והתנתק. המוזיקה נפסקה ואיזו זקנה הביטה בי
ממרחק בחשד. היא הגדילה את המרחק בנינו ואז תפסה איזה זוג שעבר
והצביע לכיווני בסתר שלא אראה, אבל ראיתי. הבחור הוציא טלפון
נייד ודיבר עם מישהו. סובבתי את הגב והעברתי את השיר הסכריני
שהתנגן לאיזה קטע טראנס בפול ווליום. העולם התנתק ממני, הייתי
מוקף שריון. מכונית משטרה עצרה לידי והחלון נפתח. השוטר הוציא
את ראשו ופיו נע לקולות המוזיקה. העליתי חיוך והוא יצא לפתע
מהרכב וצמצם את המרחק אלי במהירות הבזק ותפס אותי ביד.
"מה אתה עושה?", צעקתי מעל לרעש של המוזיקה.
הוא תפס את האוזניות ותלש אותם מעל לראשי. המציאות נשפכה עלי.
"מה יש לך בתיק?", הוא שאל.
"מה? . . . ספרים . . . על מה אתה מדבר?", המוזיקה המשיכה
לטפטף מהאוזניות השמוטות.
"תפתח, תפתח". הוא כבר ידע שאני לא מחבל, מהמבטא, אבל כבר לא
יכול היה לסגת.
שלפתי את היד מהכיס כדי להסיר את התיק מהגב והצלוטייפ נפל על
האספלט והמתקן התבקע לשניים.
"זה בסדר", הוא אמר בטון צבאי של סחבק, "תדביק אותו".