באחד הימים של סוף כיתה י"א, ביקשה המורה שלי להסטוריה שאבוא
לחדר המורים אחרי השעה השישית על מנת שתעזור לי עם אחד הנושאים
לקראת הבגרות. בסוף השיעור פניתי לחדר המורים. ראיתי את המורה
שלי מדברת עם איזו מורה אחרת להסטוריה, היא ראתה אותי וסימנה
לי לשבת, לחכות כמה רגעים. התיישבתי. חיכיתי. בינתיים הן
המשיכו לדבר. אחרי דקה או שתיים נכנסה ילדה יחפה, לבושה בג'ינס
קצרים וגופיה לבנה צמודה. השיער הזהוב שלה הגיע למתניה והיה
פזור על כתפיה החשופות. היא פנתה למורה השניה וזו סימנה לה
לשבת ולחכות. היא התיישבה לידי. "מחכה לנעמה?", שאלתי אותה.
היא חייכה לאות כן. "אני לענת..", אמרתי והרגשתי כל כך מגוחך,
שואל את עצמי למה אני מתעקש להביך את עצמי מול ילדה יפה כזו,
אלה יפהפיה שכזו.
"אני שונאת היסטוריה", היא אמרה ואני הבעתי את הסכמתי המלאה.
חיכינו שם עוד כמה דקות ואז נעמה פנתה אלינו, "תראו, אנחנו
צריכות לעבור פה על כמה דברים, תוכלו לבוא בשעה הבאה?" הנהנו
שנינו בהסכמה ויצאנו מחדר המורים.
"דווקא שעה הבאה הייתי אמור ללכת הביתה. באסה."
"כן, אה.. המורים האלה... חפיף. אז עכשיו יש שעה חופשית. מה
עושים? אני לא מתכוונת לחזור עכשיו לכיתה."
"לא יודע."
"לא יודע?", היא צחקה, "מה אתה לא יודע?"
צחקתי איתה... באמת לא שמתי לב מה אני אומר בדיוק. הצבעתי על
הקפיטריה במבט שואל והיא חייכה בהסכמה. היא חייכה הרבה באותו
יום. ובכלל.
לקחו שנינו קפה קר. היא הוסיפה לזה כמה שקיות סוכר ואני
הסתכלתי עליה במבט תמוה ומחייך כאחד.
"אנה", היא אמרה והושיטה לי את ידה.
"יניב", אמרתי והושטתי גם אני את ידי.
פתאום התחלתי לצחוק. היא שאלה מה קרה ואני צחקתי, צחוק מבויש
קצת.
התחלתי לשיר לה את 'אנה' של משינה והיא חייכה, כמעט צחקה. "כן,
אני יודעת... 'אנה לא גומרת...' לא ממש מקורי, אתה יודע..."
"מצטער, הצחיק אותי. אני מת על השיר הזה... משינה טובים."
"את לא כמו כולם, עינייך הן לפני העצב, השמש שקעה אבל את
דולקת, מאירה לי הלב שנשבר, את תחברי אותו חלק חלק, את לא כמו
כולם, הכי מיוחדת...", היא שרה חצי לי חצי לעצמה... יש לה קול
מיוחד כשהיא שרה, קול מחוספס כזה, קצת מתוק. החמאתי לה על
השירה שלה והיא צחקה.
"אז ספר על עצמך משהו...", היא אמרה והניחה את מרפקיה על
השולחן, ראשה נשען על שתי ידיה ושיערה גולש על זרועותיה, מכסה
אותן.
אמרתי לה שאין כל כך מה לספר, שאני סתם עוד אחד. מחפש קצת
עניין בחיים האלה, שרוב הזמן אני אונס חברים שלי לשחק איתי שש
בש. וסיימתי במילים הכי מרשימות שיש: "לא יודע...". נזכרתי
שהיא צחקה קודם כשאמרתי לא יודע. וגם היא שמה לב לזה.
"תראה, אני מציעה לך מעומק לבי לדעת קצת יותר. לא לדעת זה
מבלבל. אגב, שש בש זה מעולה, נפגש איזה פעם למשחק?"
"בכיף", אמרתי והפעמון צלצל. קמנו והלכנו, שוב, לחדר המורים.
"נדבר, אה?", היא שאלה כשהגענו ואני הנהנתי בראשי. הייתי בטוח
שאני הולך להתאהב בה כל כך. ענת קראה לי להתיישב לידה והתחלנו
לעבור על החומר. בשלחן שממול אנה ישבה עם נעמה. מדי פעם הגנבתי
אליה מבט.
בקושי הצלחתי להתרכז בחומר הזה. בבגרות בסופו של דבר גירדתי את
ה-75 וגם על זה אני מתפלא.
ביום שלמחרת נפגשתי עם אנה לשש בש. על זה התפלאתי עוד יותר
באותו יום. היא ניצחה אותי בקלות והבטיחה שהיא עוד תהפוך אותי
לאלוף בשש בש.  אני הייתי מאושר, נכנסה לי איזו אלה מהממת
לחיים, שגם היתה אתגר בשש בש.

נעמה וענת עברו על איזה חומר
ואני הכרתי את אנה.