בכל יום אחר אני יושב בפארק עם חברים על נרגילה עם שש בש, או
שאני מדבר עם אנשים באינטרנט, או קורא, או סתם שוכב על הדשא
בפארק לבד ובוהה בשמיים. ככה נראו החיים שלי בשנה האחרונה.
היום ההוא היה אחר. התעוררתי בבוקר, בידיעה שהיום הולך להיות
שונה.
על הכיסא שלי היו מונחים ג'ינס כהים וחולצה שחורה מכופתרת שאמא
גיהצה לי יום קודם. קמתי מהמיטה והלכתי לצחצח שיניים, כרגיל
לוקח את הזמן, מצחצח כל שן ושן ומבריק אותן אחת אחת. "זה לא
שבאמת אכפת לך כל כך מהשיניים שלך, אני יודעת שזה לא העניין.
אתה פשוט אוהב לחשוב ככה, בשקט, מול המראה של האמבטיה. נכון
שזה העניין? אתה אוהב לחשוב בזמן שאתה מצחצח שיניים." ככה אמרה
לי אנה לפני שנה וחצי בערך. היא ישנה אצלי ובבוקר כשצחצחתי
שיניים היא ישבה שעונה על המשקוף וחיכתה לתורה. "כמה זמן לוקח
לך?" היא שאלה ואני אמרתי,"אני מקדיש לכל שן את הזמן שלה."
והיא קמה ועמדה מאחורי, מתבוננת בי דרך המראה, ואז היא אמרה לי
את המשפט ההוא. בהתחלה צחקתי אבל אח"כ הבנתי שיכול להיות שהיא
צודקת.
שטפתי את הפה ואז את פניי. יכולתי לראות אותה במראה, עומדת
מאחורי מחייכת, מחכה שאסיים, מחזיקה בידה את מברשת השיניים
שלה.
אחר חזרתי לחדר ולבשתי את הבגדים שהיו מונחים על הכיסא. נזכרתי
איך היא הסתכלה עליי לפני טקס יום השואה בשנה שעברה כשלבשתי את
הבגדים האלה. איך היא חייכה ואמרה לי שאני ממש חתיך בהם.

הגענו לבית הקברות, אמא ואני וראינו את המשפחה שלה ליד הקבר
הנחתי את הפרחים שקניתי על הקבר והאזכרה החלה.
בסיומה הצטרפתי אל משפחתה שחזרה הביתה. רציתי לראות את החדר
שלה שוב, אחותה, שלמדה בשכבה שלי, אמרה לי שהם עדיין לא נגעו
בו. נכנסתי לחדר והתיישבתי על המיטה שלה, על הקיר שליד היו
תלויות תמונות, בינהן כמה תמונות שלנו, אחת משנטיפי, אחת מהים,
אחת ממפגש שהיה בפארק. החיוך שלה קרץ אליי, כאילו שהיא מחייכת
אותו מחדש, כאילו שהיא חיה אותו מחדש. שם, בתוך התמונה.
אח"כ ראיתי שלוש קופסאות על השולחן שלה. על כל אחת מהן היה שם:
"הגר", "יעל" ו"יניב". פתחתי את הקופסא עם שמי עליה. היו שם
כמה מכתבים שכתבתי לה, תמונות שלי, ותמונות משותפות שלנו וכל
מני מתנות קטנות שנתתי לה, אם זה היה צדף מיוחד, או צמיד, או
פרח מיובש. בתחתית הקופסא מצאתי מעטפה חומה. היה כתוב עליה
"לתת לו לקרוא" פתחתי את המעטפה, היו שם כשלושים דפי פוליו
כתובים בכתב קטן ופרוע.
מהמשפט הראשון שקראתי הבנתי שאני צריך לעשות עם זה משהו, שאני
לא יכול להשאיר את הסיפור הזה שלה ככה, שאנשים צריכים לקרוא את
זה.
לקחתי את המעטפה, נפרדתי מהמשפחה שלה וחזרתי הביתה. ידעתי
שעומד בפני פרויקט עכשיו.

בכל יום אחר אני לא עושה הרבה דברים משמעותיים. בכל יום אחר
אני חושב על אנה בכמה דקות לפני שאני נרדם, רואה אותה מול
עיניי ומתגעגע. באותו היום חשבתי על אנה כל היום, ומאותו היום
התחלתי לחיות אותה מחדש דרך המילים שלה. מאוחר יותר גם שלי.