עכשיו הוא נוהם לי לתוך תעלת האוזן ואומר שהוא מייד קלט אותי
שאני מזדיינת שכזו, אני יכולה לעצור כאן ועכשיו, ללבוש ארשת
פנים נעלבת, כועסת ולהעמיד אותו על טעותו או שלא.
נוח לי ככה אז אני נצמדת אליו, מגרגרת בשביעות רצון ונושמת
אותו לתוכי, יש לו ריח נעים לעמית, ריח מתקתק ולילי.

בלי.

בלי משחק מקדים, אני נותנת לו לחדור בי עמוק וחזק, מעגנת
בכתפיו אחיזת ירכיים ונאספת לאט.
תמונות המלחמה מרצדות בסלון, הבלחות של אור כחול וגשם שלא
מפסיק לרדת, הראות לקוייה והמגע מדוייק.
כמו שהוא ממשיך, הולך ונבנה בי רצון, כמו שהוא ממלא אותי הולכת
ונפערת בי תהום.
אני יודעת שאם רק אעז לרגע, לעצום את עיני, אתנפץ רכה ומלועסת
בתחתית בטנה של תהום מלותעת, נפילה ארוכה במנהרת ארנב.

ככה, ככה אני רוצה אותך, הוא צורד בי, אני נאנקת.
כמעט.
אבל בדחיסות המגע המזוייעת הזו שבין שנינו, מתוך הכלום החשוך
הזה מתהווה דמותו המטושטשת של הכובען המטורף שלוחש לי, עוד לא,
זה לא הזמן.

אף פעם זה לא הזמן.

ברקע, מפרש עמוס מלכא, מחשב סבירויות של סיכון וכופל תוחלות של
פגיעה וכאן בשפשוף הגופות , אני לא יכולה שלא לערוך חישובים
מקבילים וכמה שהחושך הזה כבד לי על העיניים, אני ממשיכה ויורה
זקיקי מבט קהויים.

עוד.

תכנית מלחמה מושלמת, עד לירייה הראשונה, אני מקשתת צוואר
כשעמית מעמיק בי, מרגישה אותו גואה ועולה, בתפיחות זחלית וזורם
בתוכי בחלקות כספיתית כבדה ומלאה.
כן ככה בדיוק, אני מפעמנת צלילים ומתזמנת בשר במיומנות של שדה
קרב.

הפסקת אש זמנית.

מערך העור שלי עכשיו מפורז, אני נותנת לעמית לשמור על שלום
זמני, מוגנת חלקית בין זרועותיו ויודעת שתיכף ועוד מעט אצא
מהחיבוק הלוחץ.
הכובען שלי, מחייך בהבנה מהולה בעצבות וממתין בסבלנות להוצאת
הכוחות וכינון עצמאות אנטומית.

הלילה כבד לי, אבל עכשיו לוחש לי הכובען המטורף,
שאפשר.