ראיתי את רחל עומדת בלובי של המלון, במרחק קטן ממני. הרבה מאד
שנים לא ראיתי אותה ולמרות זאת זיהיתי אותה מיד. העברתי את כוס
המיץ שהחזקתי לידי השניה והושטתי לה יד ללחיצה. היא התעלמה
מהיד המושטת.
ילדנו את התינוקות שלנו בהפרש של שבוע. מעניין. זה היה משהו
שהיא זכרה ואני לא. התינוקות האלה היו גברים צעירים עתה. הבטתי
בפניה. הזמן שחלף עידן את מראה וראיתי בה בגרות, בשלות ויופי
שהשנים חורצות בתווי הפנים כהרף עין לפני שהם מתחלפים והופכים
לקמטי זוקן ובלות.
היא התעניינה, חשבתי שאולי בנימוס, בקורות אותנו. חנוך, בעלי,
הצטרף אלינו וכהרגלו השתלט על השיחה והשוויץ בילדים המוכשרים.
אז גם קלטתי שבהתעניינותה בנו יכלה להתגאות בבנה, שהוא טייס,
ובלימודים האקדמאיים של הבת, כשהיא מיטיבה להצניע זאת בנימה
סתמית, כאילו היה זה פרט שולי לחלוטין. מין תחרות הורית חסרת
תכלית.
לא ממש רציתי להזכר במשמעות שהיתה לה בחיי. היו שנים בהן
התגוררנו באותה שכונה. היא הגיעה לאחר נישואיה לאלי, שהיה בן
היישוב. היו בינינו יחסי שכנות רגילים בהתחלה ורק לאחר הלידות,
דרך המעון-גן-בית הספר שהלכו בה יחד הבנים הובילה אותנו למעין
אחוות אמהות. אחר כך הפכנו לחברות הכי-טובות.

מתוך היצע הפעילויות בפירסומי המלון שחיכו לנו בחדרים בחרנו
בערב דיסקו עם ריקודי שנות השישים. באולם הריקודים פגשתי בה
שוב, הפעם בלווית אלי בעלה. גם את מראהו השביחו השנים. לא
הססתי לציין זאת באזניהם. בחוסר בטחון, מוסווה כהצטנעות, היא
צחקה ודחתה את מחמאותי.
ברכתי על המוסיקה הרועשת שלא אפשרה לנו לנהל שיחה. התאים לי
שאזני תצילנה מהדציבלים הגבוהים של  ד"ר אלבן שזעק את
ה"הללויה" הנצחית שלו, ולא משיחת צעקות נוספת, שהיתה, מן הסתם,
נגררת להתנצחות נוספת על ההישגים של הגאונים שלנו. קמנו
והצטרפנו אל הרוקדים על רחבת הריקודים הצרה; לא צעירים, מפזזים
לצלילי מוסיקה שאינה זקנה כמונו אך גם כבר לא צעירה כל כך.
אחר כך המוסיקה הפכה לרוק סוער. התיישבתי בכסא פנוי בצד והנחתי
לעיני לשוטט על הרוקדים. מבטי נעצר  על רחל ואלי. תנועותיה היו
חדות וחזקות. היא נעה, בזריזות ובדיוק מופתי, מותאמת בתיאום
השמור לזוגות הרוקדים ביחד שנים רבות, לתנועותיו, בהשלמה,
כרקדנים מקצועיים. אבל יחד עם הזריזות היתה בה גם שליטה
מוחלטת. כמו אשה-מכונה. הריקוד שלה, מלא הניגודים, מילא אותי
אי שקט. במקום להשתולל, להתפרק, להשתחרר - היא הקרינה קשיות
ואיפוק. הייתי מרותקת. מעולם לא ראיתי מישהו רוקד כך. שילוב
מדהים של ריקוד שבטי, כמו באקסטזה, ביחד עם תנועה שכלתנית
מבוקרת, כמו של מסדר נזירי. החושים המוטרדים שלי פתחו נתיב
לזכרון, שלא ניתן להדחקה עוד.

היא ישבה על שפת המדרכה קפוצת ידיים, אגרופים וברכיים. השכנות
התגודדו סביבה והרכב שבו נהגה עמד בצד הדרך. נעמדתי לידן. הן
ספרו לי בהתרגשות שהרכב שלה פגע בילד של אחד השכנים. הילד אבד
את הכרתו ואמבולנס פינה אותו לבית החולים.
נגשתי אליה והבטתי בה. "רחל?" אמרתי. מבטה היה אטום. היא לא
ראתה אותי. היה משהו נוקשה להחריד במראה המכווץ שלה. הכל כפוף
וקפוץ ודרוך. בבהירות מחשבה בקשתי משכן שהגיע למקום שיקח אותה
לבית החולים. השכנות ניסו למחות. אחת מהן נגשה וסטרה בחוזקה על
לחיה. בודאי ראתה באיזה סרט בטלויזיה איך "מטפלים" באדם
בהיסטריה. "זה לא יעזור", אמרתי לה. "היא חייבת טיפול רפואי".

ניחשתי, כמובן. מעולם לא ראיתי אדם בהלם לפני זה.
ידעתי גם את מה שהן לא ידעו; שכאשר נכנסה לביתה, דקות אחדות
קודם, שמעה רעש ופנתה לחדר השינה. ידעתי שראתה את עיני כהות
מתשוקה, נעוצות בפניו של אלי בעלה, ואת גופי עולה ויורד, ואת
ידיו, נעות בהיסח הדעת של עירפול חושים על גופי, על פני, על
שערי. ידעתי שכאשר שעטה החוצה לא ראתה את הדרך, ואף למכוניתה
נכנסה כשאינה רואה דבר, מלבד, אולי, גופינו העירומים במיטתה.
בודאי לא יכלה לראות את הילד של השכנים שעמד בסמוך לשפת
הכביש.
בקשתי מהנשים המלהגות שיעזרו לי להכניס אותה למכונית של השכן.
בכוחות משותפים, ככה כמו שהיא, כמו שישבה על שפת המדרכה, כפסל,
הרמנו והושבנו אותה במושב האחורי.

משפחתה של רחל הגיעה לבית החולים להיות אתה. אלי נשאר בבית עם
הילדים. תוך ימים ספורים שבה הביתה ונראה היה שהחיים שבו
למסלולם. לאחר חודשים ספורים עזבו את היישוב ועברו לגור בעיר
אחרת.