האזניות מתפרקות, אבל עדיין אפשר לשמוע דרכן באיכות לא רעה
בכלל.
אני מקשיב עכשיו לצוותא. זה כבר כמה ימים שבצוותא מופיע זמר
מחופש עם שירים מאתמול, שאיש לא יבין. שאיש לא יתפוס...
כמעט 8 חודשים עברו מאז אותו יום קריטי. בכלל לא ידעתי שהוא
קריטי, אבל עכשיו, אחרי 8 חודשים, במבט לאחור, אני יודע שהוא
היה כזה. משמעותי לגבי עתידי. לגבי האופק הצר והנמוך שהצלחתי
לראות אז.
עליות ומורדות היו מנת חלקי מזה זמן רב. למה זה לא יכול להיות
פשוט יותר...? הזמר מצוותא אומר שצריך להתקדם, אבל זה בלתי
אפשרי. אני תקוע בחליפת חיי. החליפה הזו היא בצבע ירוק זית ויש
לה כומתה כחלק בלתי נפרד ממנה, וגם נשק צמוד.
אומרים שהזמן הוא התרופה להכל, ואני מסכים עם זה. אבל זו תרופה
חלשה מדי בשבילי. אולי הזכרון הטוב שיש לי בדרך כלל, רק פוגע
בי הפעם. אבל בעצם אני לא רוצה לשכוח כלום. אני רוצה לזכור
הכל, אבל לא להתגעגע ככה. אם זה היה אפשרי הייתי בונה גדר
הפרדה בין זכרון לגעגועים.
זה לא אפשרי. ממש לא אפשרי. וזה נוראי. רציתי לכתוב שזה אוחז
בי מכל כיוון, אבל המילה "אוחז" מראה על יציבות, ו"יציב" זו
המילה האחרונה שאני יכול להגדיר את עצמי איתה. אבל זה מכתר
אותי מכל כיוון. זה כן. ונוסע עדיין באותה מכונית משומשת, קרוב
לודאי, עם מנוע הרוס. ויודע שאין אפשרות נוספת. אבל אני עקשן.
ולא מבחירה דווקא.
לא רציתי להוציא את זה, אבל החלטתי עכשיו שלא איכפת לי מה כולם
יידעו. אולי אפילו להיפך. אולי אם ההוצאה שלי לאור את
המונולוג הזה, יצא ממני משהו אחר שקשור לנושא המונולוג. משהו
מעיק שיחדל מלעשות כן. ואסיים במילים נוספות של ההוא המחופש
"יש עולם קסום , יש ריקוד בגוף, יש ביני לבינך....עברנו דרך
נדודי הנשמה..."
אלוהים - אם אתה באמת קיים, ואני יודע שאתה לא, אז אתה חרא של
אלוהים. חרא חרא חרא של אלוהים. |
