עברתי ממקום למקום
למדתי דבר אחד והבנתי דבר שני
למדתי שתי שפות, ראיתי שתי יבשות
הייתי במקומות יפים ופגשתי אנשים חשובים
ארבע-עשרה שנים ונראה שנמתחו לי הפנים.

החלפתי חברים וזנחתי מכרים
שיניתי תפאורה ומדדתי תלבושות
לבשתי מסיכות ושיקרתי בלי סוף
אבל מה נשאר עכשיו?

לשמוע הרבה ולהבין קצת
לראות יותר מדי ולקלוט מעט
לדבר כשצריך לשתוק ולשתוק כשצריך לדבר
להאשים את כל העולם
להתנהג כמו גאון, לחשוב שאתה מושלם.

כלום לא נשאר, חוץ מרגעים של אושר
אין שלד, אין חזון, אין שום השקפה על החיים.
יש רק אירוע פה ואירוע שם
אין שום קשר בין דבר לדבר
וקשה לראות עתיד מעבר למחר.

בית ספר בגדר המלצה
ושינה בתור מותרות
לא דיבורים על סבל-  פשוט כי אין
אבל לא דיבורים על אושר- אולי כי קשה להבין
מה הוא באמת.

איפשהו באמצע
בין דיכאון לאושר
תקוע באפור שלא נגמר.
לא עצוב אבל פשוט לא מאושר.
לא מתבכיין אבל מסכים להתלונן.
רב עם עצמי על הגדרות לרגשות,
מרגיש בעצמי לא שלם עם הגדרות.

יום אחד, אולי יהיה פה טוב.
ועד אז...