לזיו,
תודה על ההשראה

פרופ.  קומרוב התעורר. החדר היה ריק. מחוץ לביתו הקטן כיסה
השלג בפתיתים גדולים את האדמה. הוא התחיל להכין לעצמו תה, תוהה
איזה יום היום. כשלא הצליח להיזכר קירב את ידיו הקמוטות אל האד
העולה מן הכוס, בהה בשלג וניסה לחלום בהקיץ.
כבר מזמן לא חלם. לא רק את חלומותיו המפורסמים, מדוקדקי הפרטים
ומלאי האווירה. גם חלומות רגילים - מהסוג שנעלם תמיד כשהתעורר
- כבר לא היו לו יותר. הם נעלמו לאט כמו אדוות מים קלה הנפתחת
לאינסוף, כמה שנים אחרי שעזב סופית את בית הספר לאומנויות
החלימה במוסקבה.
הזכרונות נשארו לו.  ובזמן שהשלג  הצטבר על שביל הגישה שלו הוא
דיפדף ביניהם אחד אחד.  הנה מייקה, פורשת מפה לבנה על השולחן,
שערה פרוע ומשקפיה מכוסות באדי הבישול.  והנה היא נכנסת הביתה
ביום אביב, הודפת בקלות את הדלת הכבדה בשתי ידיים עמוסות
פרחים...
שלוש דפיקות רמות גרמו לו לשמוט מידיו את כוס התה שהתנפצה על
הריצפה ומילאה בנתזי תה את הקירות הלבנים ואת מכנסי הפיג'מה
שלו. הוא קילל בקול רם והביט בעוינות בחלון. מישהו עמד ליד
הדלת,   מוסתר על ידי מעטה השלג.  "שייעמוד" מילמל לעצמו
קומרוב.  הוא לבש את כפכפיו והתחיל לאסוף מהריצפה את שברי
החרסינה, מתעלם מסט חדש של דפיקות רועמות. שידפקו. הדלת מאלון
טוב וישן, היום כבר לא מוצאים כאלה. איך השתמר יפה, הזקן. חבל
שאנשים לא משתמרים ככה. הנה, רק מאמץ הרכינה גורם לו להתנשף.
הדפיקות פסקו. קומרוב הזדקף, מרגיש שוב את הכאב המוכר בכתפו
השמאלית. יד צעירה ניגבה את השלג מהחלון ופרצוף זועף הציץ אליו
מבעד לזכוכית. זאת היתה בחורה, בקושי בשנות העשרים שלה, הוא
ציין לעצמו. ראשה היה גלוי, והשלג עיטר את שערה השחור הארוך.
היא לא סימנה שום דבר, לא ניסתה לדבר, רק הסתכלה עליו.  הוא
מילמל קללה (שניה לאותו בוקר, ציין לעצמו) וניגש להגיף את
הבריח של הדלת.
"אדון קומרוב?" שאלה הבחורה בקול שהשתדל לא להישמע רטוב.
"מה את רוצה?"
"אפשר להיכנס?"
הוא קימט את גביניו והעיף בה מבט בוחן מלמטה למעלה. פעם  המבט
הזה היה גורם לסטודנטים שלו להתמזג עם הלוח הלבן שמאחוריהם.
אבל הבחורה לא מצמצה אפילו.
"טוב, תיכנסי" הוא הימהם.
הם עמדו בשקט בזמן שהיא סקרה את הרהיטים הבודדים, ריצפת העץ
וכורי העכביש. ואז היא שברה את השתיקה בקול בטוח.
"אני עדני. באתי כדי שתלמד אותי לחלום".
זה כבר באמת היה יותר מדי. קומרוב  ציפה שתשאל איך מגיעים לכפר
הקרוב (20 ק"מ במורד הכביש), שתבקש עזרה לחלץ מכונית תקועה
בשלג או מקום לישון. לא שהיתה לו איזושהי כוונה לסייע לה בכל
אחד מאלה, אבל מה  שהיא ביקשה בפועל היה כ"כ מוגזם שבמשך כמה
דקות הוא לא יכל אפילו לדבר. למזלה, היא הקדימה אותו.
"נסעתי לפה שלושה ימים. אני ממוסקבה. הם לא קיבלו אותי לבית
הספר לאומנויות."
"אז באת לפה? איך את מעיזה?!"
"פרופסור, אתה לא יודע כמה זה חשוב לי. אני צריכה מורה טוב, יש
לי כסף..." ידה נשלחה לתיקה והוציאה חופן שטרות רטובים.
"תכניסי את הכסף שלך בחזרה" הוא מצא סוף סוף את קולו "עזבתי את
האקדמיה. את יכולה להרגיש בנוח להשתמש בדלת שעמה ערכת קודם
היכרות כ"כ אינטימית".
היא המשיכה לעמוד במקומה, במרכז עיגול רטיבות הולך ומתרחב על
השטיח. "עכשיו היא תנסה חנופה" חשב לעצמו.
"פרופסור, אני יודעת עליך כל כך הרבה. ראיתי את החלום שלך,
'הנערה והילד' בהצגת הבכורה. שום דבר אף פעם לא השפיע עלי
ככה."
("היא די מוצלחת בזה" חשב לעצמו.)  
"...ו'האגרטל הנודד', הוא התפוגג לפני שנולדתי, אבל ראיתי את
השחזורים. כתבתי עליו במבחני הקבלה לבית הספר במוסקבה." היא
מלמלה שוב כלא מאמינה: "הם לא קיבלו אותי..."
קומרוב הציץ בבוז בראשה המושפל. "אף שמץ של כישרון, הא?"
מהמבט שהיא שלחה בו הוא הבין ישר שטעה. היה בו אותו ניצוץ
רדוף, חסר מנוחה, שראה לעיתים כה רחוקות  ורק אצל תלמידיו
הטובים ביותר.
"אז מה העניין?" הוא התחיל להרגיש לא נוח, וכעס על הבחורה הזו
שגרמה לו להרגיש כך בביתו שלו. "בחור? החבר עזב אותך ואת לא
מפסיקה לחשוב עליו? את יודעת, הם נותנים לנסות שוב אחרי שנה
במקרים כאלה."
היא נענעה לשלילה בראשה ודיברה אל השטיח הרטוב: "ההורים שלי
נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי קטנה. הייתי איתם באוטו".
הוא שרק לעצמו חרישית, ורמז לה על הכורסא. היא התיישבה על הקצה
שלה, ידיה שלובות בעצבנות.
"אין לך סיכוי, את יודעת. לא מבין למה ניגשת מלכתחילה. הם לא
יתחילו להתעסק עם גופות בכל מקום בשביל מישהי שרק הגיעה. היה
לי סטודנט, חברה שלו מתה בטביעה. במשך חודשיים אחר כך אף אחד
לא היה מסוגל להיכנס לחדרי האמבטיה, ואז הם העיפו אותו. והוא
היה בשנה השלישית שלו".  
"לאן הוא הלך?"
"לפסיכולוג, אני מניח. אולי זה גם מה שאת צריכה".
היא התבוננה בו מלמטה, ידיה נפתחו בתנועת חוסר אונים, אבל
עיניה נשארו החלטיות "פרופסור, באתי אליך. תעזור לי.  תלמד
אותי לחלום".
מייקה היתה קוראת לו "פרופסור", הרבה לפני שקיבל את התואר.
מעולם לא היה גאה בעצמו כמו  ביום שבו היא זכתה לקרוא לו כך
באופן רשמי.
הוא הביט בה שוב ונהם משהו. "מה?" היא שאלה.
"זה ליאון, השם הוא ליאון. אנחנו כבר לא במוסקבה".

הוא התפלא לגלות כמה טוב הוא היה אחרי כל השנים האלה. המילים
המוכרות זרמו היטב אל תוך גרונו, והוא גילה שהד קולו באולם
ההרצאות הענק לא  חסר לו כלל. אפילו קוצר הנשימה שהציק לו
בחודשים האחרונים  כמעט נעלם.
"הרבה אנשים חושבים שצריך דמיון מפותח בשביל להיות חלם טוב.
אבל זה שטויות- לפקיד בנק חסר כל דמיון יש חלומות צבעוניים
יותר מכל הציורים של פיקאסו ביחד. מה שצריך, זה לדעת להתבונן,
לתפוס את החוט הדק שקושר את החלומות ביחד, לתת לו להוביל אותך
כמו בסקי מים. תסתכלי על פתיתי השלג שבחוץ"- הוא הצביע על
החלון בהבזק של השראה- "את רואה ערימה לבנה ונוף מעורפל.
כשתוכלי לראות כל פתית שלג שנוחת לידך, לצרוב אותו בזכרונך,
לחבר אותו לפתית הבא, והבא שאחריו- אז תהיי חלמית טובה. אבל זה
עוד רחוק, בואי נתחיל מתרגיל בסיסי. למען האמת," הוא חייך
לעצמו "את יכולה לבצע אותו תוך כדי ניגוב הכתם הזה מהשטיח".
אז היא ניגבה את השטיח. ואחר כך שטפה את הכלים שעמדו בכיורו
כבר שבוע, וניקתה את כורי העכביש מהפינות. בערב, כשהציץ לתוך
חדרה (הוא סידר לה מיטה בחדר הארונות הצדדי. לא היה לה הרבה
מטען.) ראה שהיא יושבת מול החלון ומתבוננת בשלג.

היא למדה  בחריצות, מסתערת על כל מילה שלו כמו ילד מורעב,
חוזרת על משפטים שלא הבינה עד שנטחנו לדק. לבד מזה, הם כמעט
שלא דיברו- מה שהיה בסדר גמור מבחינת ליאון, הדבר האחרון שהיה
חסר לו עכשיו הוא שאלות חטטניות. היא גם  עשתה היטב את העבודות
שהטיל עליה, אם כי תמיד בהבעה זועפת ומתריסה. ביתו היה מסודר
מאי פעם, אבל הוא מצא את עצמו מתבונן בה לא פעם באיבה, מחכה
כבר לרגע שתמאס בו ותסתלק.
אחרי שבוע הופיעה המכונית הראשונה. זאת לא היתה ממש מכונית,
אילו לא ידע למה לצפות, סביר להניח שלא היה מבין מהם שברי הפח
האלה שצצו מול חלונו. הם הזדהרו קלות באור השחר, והוא ידע
שעליו למהר, לפני שיתפוגגו. בכל זאת, הוא התמהמה מספר דקות ליד
דלת חדרה, יודע שלא ייהנה ממה שהוא עומד לעשות.
הם יצאו החוצה ביחד, היא עדיין סמוקה משנת הלילה ותוהה על סיבת
היציאה הפתאומית. כשראתה את שברי הפח  נחים בשלג ירדה ההבנה על
עיניה והיא החניקה זעקת אימה. "תתקרבי" הוא הורה לה, אבל היא
קפאה במקום. הוא חזר על הציווי, אוזר את כל  הטונים הקשוחים
שלמד להפיק בשנים של הוראה. בצעדים קטנים וגו כפוף היא התקרבה
אל יציר כפיה.
"תסתכלי על הפגוש הזה" הוא הצביע "הצבע שלו אחיד מדי, זה לא
טבעי. הלאה, המתכת. תגעי בה. המרקם שלה לא נכון, הוא צריך
להיות חלק יותר. אני מבין שהחלק הזה התנגש בקיר. צריכים להיות
עליו סימני שפשוף, אבקה של גיר וכדומה. תסתכלי כאן, הצל לא
נכון, אבל זה בסדר, עדיין לא הגענו לנושא הזה. ואין שמשות
בחלונות. אני חושב שנלמד על זכוכית היום, יש אור טוב בשביל זה.
"
היא עקבה במבטה אחרי המקומות שעליהם הצביע, אבל לא העזה לגעת,
ולא הגתה אפילו מילה אחת. הם חזרו לבית רק כשהמכונית התפוגגה
בערפל נעים, אופייני לחלומות.  דקות ארוכות היא ישבה חיוורת
במקומה הקבוע בכורסא, ממלמלת "אני לעולם לא אישן יותר. לעולם,
לעולם לא".

אבל היא ישנה. לפעמים שמע אותה בוכה בשנתה, נאנקת ומלמלת הברות
לא ברורות. כל בוקר מחדש הם חרצו בשלג נתיב של עקבות אל
המכונית ובחזרה. ביום שבו התחילו להופיע הגופות הוא הביא איתו
את חפירה על מנת לכסות אותם בשלג, למרות שידע שייעלמו תוך כמה
שעות. כשהסתכלה בו, משך בכתפיו כמתנצל, נבוך מהמנהגים המיושנים
שהיו מושרשים בו כה עמוק שגברו על השכל הישר.  אבל היא לא אמרה
כלום, להיפך - נראה היה שהוקל לה. כשהתעייף - ידו הארורה שוב
איבדה תחושה - לקחה את האת מידיו והמשיכה לכסות בלבן את השלג
האדום שמתחת.  הוא הודה לאל שהיא היתה מספיק מדויקת על מנת
לחלום את הגופות מחוץ לבית.
בימים היא למדה, מתקדמת בקצב מפחיד. היא בלעה את הספרים שהביא
לה, חזרה שוב ושוב על כל תרגיל מדיטציה. התבוננה שעות בתנועות
האור על מחט, על חתיכת זכוכית, על כוס מים. לאחר פחות מחודש
כבר יכלה לעצום עיניים ולתאר במדויק כל סט חפצים שראתה למשך
שניה: את הצללים השונים שהוא הטיל על השולחן, ההרגשה שבליטוף
כל אחד ממשטחיו,  ריחו, טעמו, הסימטריה של גרגרי האבק על פניו,
המטאפורות המסתתרות בין חמוקיו. ומיום ליום נעשו שרידי המכונית
החדשים מדויקים ועמידים יותר, והגופות בשלג ערטילאיות פחות.
בוקר אחד כשקם מצא שהיא כבר ערה, משתוקקת ללכת להסתכל, אבל
חוששת לעשות זאת בלעדיו. כשהיו בחוץ היא שלחה לראשונה את ידה
הקפואה, לגעת בחלום. וכמו אהוב שמוצא את פני אהובתו בחושך, היא
לא הצליחה להתיק את ידיה. היא מיששה כל שריטה מושלמת של הפח,
כל שבר זכוכית שהתנוצץ בשמש,  הריחה את ריח הדלק השפוך. היא
אפילו טבלה את ידה בדמה של  אחת הגופות המרוטשות (ליאון ציין
לעצמו בסיפוק שהן היו חמימות באויר הבוקר הקר). כשסיימה את
תהליך הגילוי היא הסתובבה אליו, ומבט של תימהון  מעורב בסיפוק
על פניה. "ככה זה היה" היא לחשה. "ככה בדיוק".
המכונית והגופות נעלמו באותו היום רק לקראת הערב, ממלאים את
החושך בערפל נעים וסמיך. הם לא חזרו למחרת. במקומם, גילה
עיטורי קרח יפהפיים על החלונות, מזדהרים בכל צבעי השמש העולה.
זה היה כל כך יפה שנשימתו נעצרה לרגע. הוא הלך להעיר אותה
והתחיל את הפרק על  יצירת סימטריה.
זאת היתה הפעם הראשונה שהיא קטעה שיעור באמצע.
"ליאון," היא שאלה פתאום "על מה אתה חולם?"
פניו נאטמו. "אני לא. מאז שעזבתי את האקדמיה הפסקתי לחלום".
"לא הבנת" היא התעקשה "התכוונתי לחלומות רגילים, בלי הגשמות"
"גם אני" הוא אמר בקול ברור. אם היא רק תעיז להגיד עוד מילה
בנושא...
"הפסקת לגמרי? איך זה יכול להיות? כתוב בספרים שלך שבשלב
הREM..."
הוא קטע את דבריה, מחקה אותה בקולה צפצפני:  "כתוב בספרים
שלך... כתוב בספרים שלך!" עדני הסתכלה בו, נזופה.
"אם את כל כך אוהבת את הספרים, למה שלא תלמדי מהם, הא?  למה
הגעת לפה בכלל, את יכולה לקחת את כל הספרים שמעניינים אותך
ולעוף מפה עכשיו!"- לעזאזל, הנה הלכה האובייקטיביות הפדגוגית
שלו. הוא ידע שזה יקרה. והנה הוא נמלט מביתו שלו, טורק את דלת
האלון הכבדה מאחורי גבו. נפלא.
בחוץ, מצטמרר מקור, הודה לעצמו ששיקר. זה כבר כמעט חודש שהוא
חזר לחלום.  בחלומותיו הייתה מייקה מוחשית כמו שלא היתה כבר
הרבה זמן. הוא נהנה לדבר איתה למרות שלא זכר את שיחותיהם
בבוקר, והחשק שלו להיזכר, לתפוס כל פרט קטן ממנה לפני שתיעלם
עם עירותו הפחיד אותו עד מוות. הוא שוטט קצת בין העצים, ואז
חזר הביתה. עדני לא הייתה. הוא ניסה להינות מהשקט הפתאומי, אבל
חזהו כאב והוא הרגיש בחילה. היא הגיעה רק עם רדת החושך, אחרי
שהוא הספיק לבדוק שמונה פעמים שתיקה הקטן, ממנו הוציאה את
שטרות הכסף הרטובים ביום הראשון, עדיין מונח על המדף בחדרה.
"איפה היית?! "
היא הסתכלה בו בתימהון: "היום זה יום האספקה... שכחת? הלכתי
לכפר להזמין לנו אוכל. המשלוח יגיע עוד מעט".
הוא הסמיק על טיפשותו. "שכחתי... תשאירי פתק בפעם הבאה"
היא הנהנה בצייתנות.

בארוחת הערב היא התנצלה על שאלותיה. קומרוב, סמוק מכמה כוסיות
יין ועדיין נבוך בגלל בהלתו הפתאומית, קיבל את התנצלותה ברוחב
לב.  הוא אפילו ציין שזה סימן טוב שהמכונית לא הופיעה היום,
היא מתקדמת לשלב שבו היא יכולה לסנן את התגשמות חלומותיה-
תלמידים באקדמיה הגיעו לזה בדרך כלל רק בתחילת שנתם השניה.
"בערך אז נעלמות מהמסדרונות סוף סוף כל הבחורות העירומות, ויש
קצת שקט לפני שתלמידי השנה הראשונה מתחילים לחלום."
עדני צחקקה במבט מופתע, והוא נבהל לרגע מהקירבה ביניהם ומיהר
לסייג את דבריו.
"התקדמות מהירה זה לא תמיד טוב. אם היא תבוא על חשבון ההשקעה
בפרטים ובעלילה את תגמרי בייצור חלומות זולים בסיטונאות אי שם
בהוליווד. תשקיעי בפרטים, אני אומר, לאט ובטוח. קראת על
מק'דוגל, אני מניח".
היא הנהנה. הוא הרגיש בטוח יותר, עתה ששוב עמד על  קרקע
ההוראה.
"ובכן, מספרים עליו שהיו חלומות שהוא חלם במשך שנים, כל פעם
עוד פרט ועוד פרט. כן, הם החזיקו מעמד שנים- אל תשאלי אותי
איך, ככה זה כשאתה גאון אמיתי. מספרים עליו שכמה חלומות שלו
התפוגגו רק עם מותו".
עדני הביטה בו, עיניה נוצצות בהתלהבות. הוא מילא שוב את
כוסותיהם.

באותו הלילה נוסף לחלומות על מייקה חלום חדש. הוא ראה את עצמו,
שוכב על הספה בחדר הכניסה, היכן שפגש את עדני לראשונה. הוא היה
מת. דלת הבקתה היתה פתוחה, ובעדה נראתה עדני, מתרחקת עם תיקה
הקטן, משאירה עקבות בשלג. "מוזר" הוא מלמל לעצמו כשהקיץ
בחשיכה. החלום הזה לא הפחיד אותו בכלל, להיפך. בבטנו היתה
הרגשה נעימה, כאילו הגיע סופסוף הביתה אחרי נדידה ארוכה. רק
ראשו כאב קצת מהיין- מצחיק, היה נדמה לו שהוא שומע קולות. עברה
שניה והוא הזדקף במיטתו, ער יותר מאי פעם- הוא באמת שמע קולות.

בתוך שניות הוא היה בחדרה של עדני, וקפא על הסף. בחדר עמדו שני
אנשים, בשנות השלושים לחייהם, אישה וגבר.  הם ניהלו ביניהם
שיחה, נינוחים לגמרי.
"אוח, איזה ערב נורא" אמר לעצמו הגבר, מוריד את מגפיו ומשיר
שלג על הריצפה "משהו מטורף לנהוג בשלג הזה".
האישה הסכימה איתו בהנהון. "עדני מותק, תביאי לי את השמיכה
מהארון. אני ואבא נישן היום בסלון"
עדני-מותק ישבה מכווצת על קצה מיטתה, פניה חיוורות כמו שלא ראה
אותה מעולם. האנשים המשיכו לדבר ביניהם, לא מופתעים כלל
מנוכחותו של הגבר הזר בחדר של בתם. כשהתקרב, הבחין בעיוות
מסוים של הבעות פניהם. גם בזמן שדיברו היתה הבעתם מקובעת, כמו
בסרטים מצויירים יפניים ישנים.
הוא הלך היישר לעדני, ואחז בידה. היא נאחזה בו בחיבוק היסטרי
והוא הוביל אותה בשתיקה אל מחוץ לחדר. הגבר והאשה צחקקו  על
איזו בדיחה משותפת ועדני פלטה יבבת בכי.

הם נעלמו רק בשש בבוקר. עד אז ישבו עדני וליאון בחדרו, הנערה
מצונפת בפינה, רועדת ומתייפחת. היא העיזה לדבר רק כשהבחינה
בערפל המוכר מתפוגג אל מחוץ לחדרה.
"הו, ליאון... זה היה נורא..."
"אני יודע, זאת לא אשמתך...".
"זאת אשמתי, זאת אשמתי!" היא התרחקה מנסיונו המגושם להניח יד
מנחמת על כתפה  "אתה לא מבין! רציתי את זה. רציתי את זה
מההתחלה, מהרגע שהגעתי אליך. מהרגע שהגשתי טפסים לבית הספר
לחלמות. רציתי לראות את הוריי בחיים, אבל לא תיארתי שאראה אותם
ככה...הו אלוהים , אני מרגישה שרצחתי אותם שוב..."
הוא הכין לה כוס תה, ואז חיכה שההתייפחות החדשה תפסיק. הוא
הסתכל על עיניה האדומות, על גופה השברירי המתעוות בבכי, ונשטף
בגל פתאומי של חיבה. איך יכל לחשוש שהבחורה הזאת תהרוס את
חייו, הם הרי כבר הרוסים במילא.
"זאת אשמתי, עדני. הייתי צריך להזהיר אותך טוב יותר. את התקדמת
מהר יותר ממה שציפיתי- אני לא מכיר אף אחד שהצליח להגשים
חלומות על אנשים חיים לפני השנה השלישית. הזהרתי אותך על
הפרטים, אבל בעצם במצבך זה בכלל לא היה העניין. היית מרגישה
ככה גם לו היו כל הפרטים מושלמים. אפילו יותר גרוע".
במשפט האחרון הוא לא הצליח לשלוט על עצמו, וקולו רעד לרגע.
עדני הסתכלה בו, מופתעת. "אתה.. זה קרה לך?"
הוא הנהן. ואז ניגש למקרר ושתה בלגימות גדולות את שארית בקבוק
היין שנשאר שם. פתאום הרגישו רגליו כבדות כל כך. כן, הוא ייספר
לה עכשיו. הוא היה צריך לספר לה עוד קודם.
"הייתה לי אישה נפלאה, מייקה. היא נפטרה כמה שנים אחרי שקיבלתי
פרופסורה. לא משהו דרמטי, היה לה סרטן. ידענו שזה יקרה,
התכוננו למוות. אבל תמיד ידעתי בראשי שאם אתגעגע אליה באמת, אם
החלומות לא יתנו לי מנוח- אוכל לחלום אותה לחיים, ולו לכמה
ימים. זאת היתה נחמה אדירה."
הוא השתתק לכמה רגעים. חזהו  הארור שב להציק לו.  
"איבדתי אותה אפילו מבלי להבין מה באמת אני מאבד. כבר בלילה
הראשון שלאחר לכתה חלמתי אותה.  הייתי אז בשיא הקריירה שלי-
עטור פרסים מהראש עד הציפורן... חלמתי אותה עם כל הפרטים, כל
הניואנסים האישיים שלה, שפת הגוף, הריח... לו ראה אותה זר, בטח
הייתי זוכה בעוד גביע לאוסף. הם מסתכלים מהצד, עדני, בשבילם
היא ציור, מונה ליזה בת אלפי שנים. הם לא מבינים איך אנחנו,
הקרובים, האהובים, החולמים, רואים אותם. בשבילי זאת היתה היא.
בבת אחת הכי אמיתית שאפשר וגם הכי מזויפת. והמחשבה, המחשבה
הנוראית הזאת, התחושה כאילו..."
"... כאילו היא מעולם לא היתה אלא חלום" השלימה עדני בשקט.
הוא הנהן. הוא חש את הכאב בחזהו הולך ומתגבר, וגילה שאינו יכול
לנשום. הוא נפל על מיטתו וחיכה שהכאב יעבור. ההתקף הפעם היה
נראה לו אינסופי. עדני התבוננה בו בחרדה.
"רק הלב שלי" הוא אמר כשסוף סוף חלף הכאב והוא הצליח לדבר "אל
תדאגי, זאת לא פעם ראשונה".
"מה אומר הרופא?"
הוא ניפנף בידו בביטול. "אני לא צריך רופא שיגיד לי שאני
מזדקן".
"מחר אלך לכפר לקרוא לרופא" הטון העקשני חזר לדבריה. "אני
יכולה להישאר פה  בינתיים?"
הוא הנהן בדממה. לאחר מכן  דיבר כל כך בשקט שהיא נאלצה לכופף
את ראשה אליו כדי לשמוע.  הוא סיפר לה הכל, מגלה עם כל משפט עד
כמה מקל עליו הוידוי הכפוי הזה.  הוא סיפר לה איך החליט שלא
יגשים יותר את מייקה, אבל לא עמד בפיתוי. איך היא הופיעה שוב
ושוב כל לילה, איך פחד להירדם, פחד להתעורר. הוא איחר לשיעורים
שהיה צריך להעביר כי נאלץ לנעול אותה בחדר. פעם אחת היא נמלטה
והגיעה להרצאתו. מאז הפסיק ללמד.  אחרי שנה עזב את האוניברסיטה
ורק פה, הרחק מהזכרונות, זכה בקצת שקט. הוא הפסיק לחלום אותה
כמעט מיד, ועם הזמן הפסיק גם לחלום עליה.  הוא שילם ברצון את
המחיר- הסוף לקריירה שלו, כל חלומותיו נעלמו ביחד איתה.
היא הקשיבה בדממה, מהנהנת מדי פעם באמפתיה. לבסוף העיזה
לשאול:
"היו לכם ילדים?"
הוא נאנח. "מייקה רצתה בת, אבל זה לא הסתדר. כשגילו את המחלה
היה כבר מאוחר מדי... ואז היא התחילה לדבר על יורש- כל יתומי
המלחמה שהיו מגיעים אלינו על מילגות כישרון,  רצתה שאאמץ אחד
מהם, אלמד אותו כל מה שאני יודע. תמיד אמרה לי כמה חבל יהיה אם
הכישרון שלי יאבד כשאעזוב את העולם- שטויות מהסוג הזה. טוב,
היא אף פעם לא היתה חלמת. דווקא ניסיתי למצוא מישהו כזה אחרי
שהיא נפטרה, עברתי תלמיד תלמיד. אבל הם כולם נראו לי  כמו
סטודנטים שנה ראשונה- מסטולים מכוחם, מבולבלים, יהירים. הם לא
היו מזהים כישרון גם אם אחד כזה היה חולם אותם בלילה".
היא הסתכלה בו במבט שואל. הו, הוא ידע שזה יגיע. בקושי רב
הוציא מפיו את המילים הבאות.
"את... לא כזאת. את מתקדמת היטב." ולאחר הפסקה הוסיף- "מייקה
היתה מחבבת אותך".
יותר מזה הוא לא הצליח לגרום לעצמו להגיד. הוא הסתכל בה
בתחינה, מקווה שהבינה. לראשונה מאז שהגיעה, ראה אותה מחייכת.
היא נשארה איתו עד שנרדם. בחלומו, שוב ראה את עצמו שוכב מת,
ואת עדני מתרחקת בשלג מבעד לדלת הפתוחה, צעדיה בטוחים וקלים
בשלג הבהיר. ואז היא הסתובבה וחייכה אליו. "ובכן", גיכך לעצמו
כשהתעורר "יהיה זה חלומי האחרון שיתגשם".

עדני שעתה לעצתו, והתרכזה בלחלום חפצים. מדי בוקר הוא היה מגלה
בביתו ציפורים מפוסלות ביד עדינה, כדי קרמיקה מעוטרים, כיסאות
מגולפים בסגנון המלך לואי ה8. על אחד מהם הוא אפילו ישב בבטחה
בזמן שזה התפוגג בענן ערפל. ידה הבוטחת של עדני הצילה אותו
מנפילה ברגע האחרון. היא המשיכה לחזור על התרגילים שלימד אותה
רוב שעות היום, אבל עכשיו הקדישה גם זמן ניכר לטיפול במורה
שלה. מאז הלילה בו חלמה את הוריה מצבו לא שב לקדמותו. הוא נזקק
לה עתה יותר מתמיד, והיא הושיטה לו את העזרה ברצון גלוי.
הוא סירב לראות רופא, וכשעדני בעקשנותה הנוראה בכל זאת הזמינה
אחד כזה הוא נעל את עצמו בחדר. היא לא הזמינה אותו שוב.
"הלוואי שיכולתי לחלום אותך בריא" אמרה לו ערב אחד.  
"אולי יום אחד תהיי מוכשרת מספיק בשביל זה" הוא חייך.  בליבו
ציין לעצמו, שוב, כמה מהר היא מתקדמת.  עוד מעט יצטרך לשלוח
אותה למורה טוב יותר. היא כבר למדה ממנו כל מה שיכל לתת לה-
המחשבה הכאיבה לו משום מה.  הוא התכעס על רכרוכיותו הפתאומית
וכפה על עצמו להגיד לה שהוא רוצה לנהל איתה שיחה חשובה על המשך
ההתקדמות שלה מחר בבוקר.

הם  לא דיברו למחרת. הבוקר מצא אותו שוכב בכורסא, מאבד את
הכרתו לחליפין, נושם בכבדות. היא אחזה בו בידיים שקופות כמעט,
ורגע לפני שנעצרה נשימתו הוא פקח את עיניו וראה אותה בפעם
האחרונה, הולכת ומתערפלת לנגד עיניו. הוא עצם את עיניו, ודמעה
שזלגה מלחיה נעלמה באויר בדרך אל ידו.

החדר היה ריק, למעט גופת זקן ששכבה במיטה, וחיוך של שלווה נסוך
על פניו. אבל דלת האלון הכבדה היתה סגורה, מוברחת מבפנים.
ומחוץ לבית התנוצץ בשמש שלג חדש, בהיר, חלק. ללא קמט של עקבות.