"...תסתכל על הבחורה הזו שם" אני אומר לרותם שיושב לידי. "בת
כמה היא נראית לך?" רותם מעווה את פניו תוך מאמץ מחשבתי מופגן,
ואחרי לגימה קצרה נוספת מהבירה שלו הוא משיב לי "אממ... 18? לא
יודע... היא נראית לי די צעירה... לא?"
כמה פעמים כבר יצא לנו לשבת ככה, רותם ואני על הבאר באיזשהו
פאב תל-אביבי, מפעילים את המכ"ם-בחורות, ובוחנים כל אחת שזזה
ושלא זזה...
עבר כבר זמן מאז הפעם האחרונה שהייתי עם מישהי יותר משבועיים.
לפעמים נראה לי שזו מחלה שלי, כי כבר מגיל צעיר אמרו לי תמיד
שאני לא מסוגל להתמיד במשהו באמת. כל הזמן ניסיתי להילחם
בהרגשה שמה שאמרו לי באמת נכון- ולא משנה אם זה היה לשחק טניס
5 שנים (שגם מזה פרשתי בסוף) או להיות חבר של מישהי שנה.
לעזאזל, כשמיכל ואני עברנו את גבול החודשיים הייתי מרוצה עד
השמיים, אבל מאז גם זה הפסיק לרגש אותי, ובסוף גם מיכל שעממה
אותי ואחרי שנה גם זה נגמר. בהתחלה זו הייתה האהבה הכי גדולה
שהיתה לי עד אז: לא עבר יום בשבוע שלא נפגשנו, אפילו שאני גר
בכפר-סבא והיא ביבנה... זה היה יותר חזק מכל דבר אחר שחוויתי
עד אז. אבל כמו כל דבר אחר בחיים גם זה נגמר, ומאז הייתי
בשרשרת ריבאונדים אינסופית, ארוכה כמו גליל נייר טואלט
בשירותים ציבוריים. לפעמים נדמה לי שבעצם מעולם לא היה שום
ריבאונד: ייתכן שלמעשה מיכל הייתה הטעות שקטעה שרשרת של
הצלחות, שאני חי אותן כל הזמן. כבר כל כך התרגלתי לתבנית, שאני
לא שם לב מה אני עושה: פגישה ראשונה נחמדה, בשנייה העניינים
מתחממים, בשלישית כבר מזדיינים, ושבוע אח"כ עוזבים. מין ריטואל
שחוזר על עצמו ללא סוף, מין ריקוד מוזר שבו מחליפים זוגות, לא
בשביל לרקוד אלא רק לשם ההנאה שבהחלפת בן-הזוג.
אני מרים את כוס הוויסקי אל שפתי, שותה את מה שנשאר בכוס
ומדליק עוד סיגריה. רותם עדיין תוהה בקשר לבחורה... מין הרגשה
תקועה כזו. נראה לי לרגע שמשהו אבד לי בדרך- כנראה שהתמכרתי
לריגוש שבהתחלה, מין מחלה מודרנית כזו, חוסר היכולת לראות את
ההמשך שמעבר לאופק. העשן של הסיגריה מסתלסל לי מול העיניים
ואני מביט היישר אל עיניה של מושא הבדיקה שלי, ולרגע אני מתחיל
להרגיש אבוד... העיניים שלה כל כך חומות, חמות, עוטפות ובולעות
אותי בלי רחמים... אני מביט בעיניה ויודע שאני רוצה להיות שלה,
וגם רוצה אותה שלי. העיניים שלה עונות לי חזרה, מחייכות
ואומרות לי "למה אתה מסתכל כל כך הרבה? למה שלא תבוא לכאן?"
כמובן שרוב הסיכויים הם שמי שדיבר אלי הייתה כוס הוויסקי
הנחמדה שלי, אבל לא ממש אכפת לי. הרי אני יודע שאם לא ייצא לי
ממנה כלום, תמיד יש את מחר בערב... אבל אולי כן אכפת לי?
העיניים שלה... הן קוראות לי, מציעות לי עוד הזדמנות שאני לא
אצליח לנצל, לצאת המגיהנום הזה שכולו רגעים קצרים מדי של
גן-עדן... להיות אדם שרואה את האופק ומוכן להתקרב אליו, אדם
שיודע לאהוב לאט ובאמת, שמסתכל בעיני האהובה לא רק על כוס
וויסקי בבר אפלולי, אלא גם אחרי זמן, כשהמוזיקה נגמרת וכל שאר
הרקדנים והרקדניות בריקוד הלכו הביתה...