[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה רובין
/
תסריט יום

יום ראשון, שמונה ארבעים בבוקר. תסביר לי בבקשה מחדש. לאט. עוד
יותר לאט. מילים ברורות. תסביר לי למה אתה כועס עליי, שקט,
שלוש פסי להבה של תנור ספירלה נדלקות ליד שולחן המטבח הקטן.
אתה שותה קפה. אני אוכלת טוסט עם קוטג'. תסביר לי בבקשה למה
אתה מתעלם ממני. עיתון הארץ פתוח על עמוד התרבות, אתה קורא על
סרטים, עושה חישובים של איכות ורמת משחק. ומי הבמאי, מי
השחקנים. אני יוצאת מהמטבח. פניי אדומות כענבי יין, עסיסיות
וחמות. אולי צריך להוריד רמת חום בתנור. אולי תסביר לי למה אתה
לא מדבר איתי. אני מתפשטת מול המיטה המבולגנת. לובשת בגדים
חדשים של יום ראשון. סתם סוודר ומכנסיים, נעלים עם עקב קטן,
שלא אפול. מסרקת את השיער כמה פעמים, שיהיה מסודר. תגיד מילה.
תגיד משהו. אתה גומר לשתות את הקפה, נכנס לחדר. על השפתיים
נשארו כמה טיפות משקה. רוצה לנשק שימחק הנוזל ויישאר רק הבשר
של השפתיים הרכות שלך. האם תיזום נגיעה?
אתה לוקח את התיק עם הספרים, חוצה את החדר, אוסף מפתחות וטלפון
סלולרי, קופסת סיגריות חצי ריקה, מצית, שני עטים. מטייל טיול
קצר בין החפצים. תביט בי. אני יכולה תוך דקה להיות עירומה
בשבילך, תוכל להציץ פנימה לתוכי, לעבד את הנתונים, לשקול,
לנתח, הרי זה מה שאתה לומד לעשות. מה שכתוב בספרים שבתיק הגב
שלך. כן, יופי, אתה מעיף בי מבט אחד. לא יכולה לפענח אותו. הוא
מוזר לי. לא ברור. תתפשט. רוצה לומר. רוצה לעשות בך מעשי זימה.
לשטוף אותך בחום הזה של דירה סגורה בחורף. רוצה להוכיח לך שאני
עוד כאן, קיימת, לא שקופה, שיש בי את אותם הרגשות שאהבת. אתה
פסיבי. תכתוב עליי באותיות גדולות את מה שהמבטים מנסים לומר
ולא מצליחים. תהיה מובן. כבר שבועיים שאתה לא מובן לי. מכרסמת
ציפורניים מול ההתארגנות שלך.

יום ראשון. שתיים בצהרים. כותבת שירה חדשה. כותבת עליך ועליי.
זוג מודרני. תמיד הולכים ברחוב, פוגשים אנשים, מדברים על
עניינים חדשניים. אומרים, זה זוג מודרני, הוא בן 30, גר איתה,
לא עומדים להתחתן. יחיו ככה, יעשו ילדים, יעבדו. זוג של שנות
האלפיים. מי צריך חתונה בימינו אלה? מצדיקים אותנו חברינו
לקליקת הזוגות המודרניים. אחר כך גירושים והילדים סובלים. ואתה
לא מדבר איתי כבר עכשיו. אלה גירושים בלי רבנות, בלי חתימת
חוזים מסכמים. אולי הדרך שלנו להתפלגות. והילדים לא יסבלו כי
לא הספקנו לבשל אותם, כי אני צעירה מדי לילדים ואתה עוד לא
מוכן.
כותבת על חוסר המגע. מתי תבין שאני זקוקה לך לפעמים. תיצמד
אליי בלילות, בתנוחת כפית. אתה שלימדת אותי להתרגל לשינה שכזו.
הכרס הקטנה שגודלת לך, טרום גיל שלושים, נצמדת לגב שלי,
מדגדגת. אמרת זה אינטימי. את האינטימיות אפשר למצוא עכשיו בין
השמיכה שלי לשמיכה שלך. הגב שלי מקביל לגב שלך, שני קווים שלא
נפגשים. האינטימיות חגה ביניהם במסוק, עושה סיבובים בין השיער
שלי לשיער שלך, בין שתי הכריות הנפרדות. תבוא לשים את הראש על
הכרית שלי. נצטופף, נמצא מקום. הקרבה טובה. נשימות של לילה
בתוך האוזן שלי. אוויר לוהט חודר דרך חורי העגילים. אתה שר לי
שיר של נשימות. לפעמים מסתובבת אליך. מניחה את היד שלי על
המותן שלך. הפנים קרובות. כשפוקחים עיניים מביטים אחד בשני
לתוך האישונים. מתרכזים בחיבור הקטן, קו המבט האדום, כמו קרן
לייזר. תבוא עכשיו קרוב אל תוך העיניים שלי. עכשיו המבטים הם
רק שרירותיים, זריזים.
אני כותבת שירים חדשים ומתמודדת אתך דרך מילים שלא תשמע לעולם.


יום ראשון. חמש אחר הצהרים. כניסה שלך, רשמית. אתה מתיישב על
הספה, מגרד את הרגל השמאלית. עייף? עייף. רעב? בטח שרעב, הבטן
שלך מקרקרת. טלוויזיה? מה עכשיו, חדשות- תדבר איתי על עניינים
שברומו של עולם, מלחמות בבית ומלחמות בחוץ, אבל קרוב אלינו,
רוח מלחמה באוויר.
שידור חוזר של משחק כדורגל- מי מנצח, מי מפסיד. האם לליברפול
יש סיכוי לעבור את ארסנל בטבלה. אנחה. לא, אין סיכוי ומה בכלל
קורה לנו העונה. מגזין מחשבים- תשחק איתי קלפים ממוחשבים,
עניין נפוץ, בכל מחשב הקרוב לביתך, אני אוציא מלך, אתה תשלוף
מלכה, מלך אוכל מלכה. לקחתי .
תשלח לי במכתב את לוח התוכניות שלך. מה אתה מתכנן לראות כשהכל
ייגמר? לא שואלת. מכירה את המבט הזה שלך. אל תפריעי עכשיו. אל
תנדנדי. מתי בכלל נדנדתי. אני כמו עכבר בתוך חור, נעה מחדר
לחדר על עקבות. פעם התלוננת שאני יותר מדי שקטה.  יושבת,
לומדת, כותבת, מסתגרת בעצמי. אפילו כשאני אתך אני שקטה. פתאום
מפריעה לך. משהו השתנה. תן לי צעקה מהסלון כשאתה מחליט מה טוב
לנו ומה רע לנו. בינתיים חוזרת להיות עכבר. לפני שבועיים אמרת
שתתחתן איתי בקיץ. ככה נגמור עם המודרניזציה, נהפוך להיות
שמרנים, ירדת על ארבע והושטת טבעת זהב, קצת מכוערת לטעמי, לא
כל כך עדינה. רק אז לא התאפקתי, חלפו לפניי שנתיים אתך, מפגשים
ביומן שנתי, שעות מסודרות. גם הדמעות הגיעו בדקה המדויקת.
אמרת, אל תבכי, זה בסדר. אם את לא רוצה, נהיה זוג כמו פעם, רק
האהבה מחתנת אותנו. אחר כך התחרטת, אמרת שהכל הולך מהיר. עכשיו
אתה שותק לי מול הטלוויזיה, והשעות עוברות וכבר ערב. לטגן לך
חביתה? תודה לך.

יום ראשון. שמונה בערב. יושבים יחד ליד השולחן. חביתות בצלחות,
עגבניות חתכתי, גם שני מלפפונים, קצת זיתים דפוקים מהשוק,
גבינה לבנה חמישה אחוז, לחם לבן פרוס. אתה סוחט מיץ תפוזים כי
יבש לך בגרון, מוזג גם לי כי יש לך נימוסי שולחן. תשים לי קצת
מלח על המלפפון, שיהיה לו טעם.
הידיים שלך כל כך גדולות, שערות קטנות בלונדיניות מעטרות את
האצבעות. תשלח יד מעבר לשולחן ותחזיק ביד שלי לרגע. בדיוק מה
שאתה עושה. קורא מחשבות כמו קוסם, תחשבי על מספר מאחד עד
אלפיים, תוסיפי שבע, תכפילי בשלוש, קיבלת קרבה? טוב מאד. אל
תעזוב לי את היד, אל תרפה. אתה מחזיק את היד כך חצי שעה. מצב
מצחיק. אוכלים ביד אחת בלבד, אני מכניסה לך חתיכת מלפפון לפה,
אתה מחזיר לי בלחם מרוח בגבינה, חיוכים. פתאום טוב לנו שוב.
אבל לא מדברים על השבועיים האחרונים. תשאל אותי שאלות של
יומיום,  איך הלימודים? את עייפה? מתי המבחן הבא? אשאל אותך גם
אני, הכל בסדר? אתה נראה עייף. את רוצה לדבר? אתה שואל בסיום
הבליעה, רק שלא יהיה בזית חרצן. בוא נדבר קצת. מסבירה לך
רגשות, שיחה פתוחה, אומרת שאני לא מבינה, פעם ראשונה שיש בי את
הכוח להגיד בעל פה את המחשבות הסתומות שלי, שבועיים אני שותקת,
עכשיו הכל מתפרץ.
למה את לא באה ושואלת? נותנת לעצמך לסבול בפנים? אתה שואל. אני
חושבת שזה קצת צבוע. הרי אתה זה ששתקת, לא ניסית להסביר. אתה,
עם המבטים המוזרים שלך, עם השינה בצד הלא נכון של המיטה, ולמה
שתי כריות, ולמה האינטימיות נספגה בסדין ביננו, ולמה כשהפנים
שלי היו חמות ואדומות והעיניים רטובות אבל עצורות, למה אז לא
אמרת מילה.
מתרכך. לא, לא ידעתי, אתה אומר, הייתי מבולבל, כל העניין עם
החתונה, לא התכוונתי. ואז את, את נהיית שקטה מדי, ולא התייחסת
אליי, והתעלמת ממני. האשמות, נחיל דבורים מלא האשמות דבש, כמה
שאתה לא יודע לקרוא את השפה שלי, שנתיים ולא למדת. בינתיים
בראש מקשיבה ולא מקשיבה, ערפדים, נסיכות, מלכים, שמלות של
מלמלה, טיול על סוסים בערב, בפארק, ילדים על רולר בליידס
מרחפים סביבנו. תסדר לי את הציורים על השולחן, אפנה את הכלים,
אתן לך מקום להדגים לי את הרגש. ציור אחד ועוד ציור בונים
קולאז' חדש. אולי באמת נתחיל הכל מהתחלה? בוא ותכיר אותי, תלמד
את השפה החדשה. תעשה עליה.  רק את היד תשאיר ישנה, רוצה אותה
שמנמנה על היד שלי, כמו מעיל טוב, מכסה. אולי תסכים? בשמונה
בערב הכל נראה אחרת. אתה אומר בסדר.

יום ראשון. עשר בלילה. אתה יושב לידי על הספה, פגישה ראשונה.
אני בין המרפק שלך לכף היד, איפשהו באמצע. מניחה את הראש שלי
על העור הקשוח שלך. אתה לוחש לי באוזן שזה נעים לך, אני מחייכת
אליך אל תוך השפתיים. שניתן אחד לשני לטעום את החיוך? מתקרבים,
נשיקה ראשונה אחרי שבועיים מתים. החום בחדר כבר לא מחניק. תנור
הספירלה נעים לי. את סולחת? תמימה ולכן כן. יודעת שיבואו עוד
ימים כמו זה אבל סולחת. כרגע אתה טוב לי ואני לא מכירה גוף אחר
שטוב לי ככה. בשקט הזה בתוך החלל שלנו. Ground control to my
heart קיבלתי עבור. חסל סיפור קודם עבור סיפור חדש. קיבלתי.
מורידה לחץ- עבור.  המשימה בוצעה והוכרזה כהצלחה.
פגישה ראשונה ולמרות זאת יש מגעים. אתה מושך אותי אליך, אומר
געגועים. נשיקות חמות על הצוואר והחזה, אתה מפשיט אותי מהיום
הזה, מנקה אותי מהר שלא יישארו סימנים. אחר כך במיטה ממשיכים
להתחדש, בתוכי אתה רמז מוכר לחידה שנפתרה כבר. עייפים אנחנו
שוכבים על אותו הכר, זה כל מה שביקשתי. שתעשה חישובים ותמצא את
הקרבה, ובתוך הקרבה את המגע והמילים. אולי גם את האהבה.
האינטימיות טובה כמה שעות אחרי עשר בלילה. הקווים המקבילים
שוכבים צמודים, נפגשים בהזזת שערות, בנשימות של שינה טובה, של
סיפוק. הבטן מדגדגת שוב את הגב, אולי מחר נתעורר ונדבר עוד
קצת. נטייל ברחוב יחד יד ביד ונרגיש שכל זה היה רק דילוג לא
נכון על החבל המסתובב, התעקמות של רגליים. אני חולמת ומקווה.
בינתיים אתה לידי, אותו האוויר. אולי תגיד לי שאתה אוהב אותי?


יום שני. שמונה בבוקר. היה זה לילה של טירוף, אני חושבת עליך
ולא מצליחה לישון. התסריט חולף בראשי, ציורים ועוד ציורים,
שעות מתות שמולאו בנוכחות שלך. אם כל זה היה קורה באמת היית
מעיר אותי בהכרזת אהבה. עין מול עין, אישון בתוך אישון, נשימה
מתערבלת בתוך נשימה. תגיד לי שגם סרטים כאלה יכולים לעבוד
במציאות, לעבור את קו הרייטינג. בינתיים מחכה לתשובתך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגובה לסלוגן
הקודם: כן,
בהחלט, את
מטומטמת.





כרוב ב' מקווה
שמי שכתב את
הסלוגן הקודם
יודע את זה


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/3/03 2:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה רובין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה