נכתב בגרסא הראשונית בערב עצוב במיוחד בחורף 2002. אבד אי שם
בין אלפי קבצי מחשב מחוקים. נכתב מחדש בערב עצוב במיוחד באביב
של 2003.

ג'ון הקיץ משנתו והרגיש כאילו נתפרו אלפי קורי עכביש בין
עיניו. הוא עצם אותן מייד והכאב נעלם למספר שניות. אילו רק היה
יכול לישון עוד קצת. היה משהו מושך מאוד בשינה, משהו שלא היה
יכול להסביר- הצורך הזה להחיות במעט את הנפש שבתוכו. הוא היה
ישן עם יד אחת מתחת לכרית, כדי להגביה במעט את הראש, ויד שנייה
בתוך התחתונים, לא משום סיבה מיוחדת. הוא עצם את עיניו, רק
עכשיו כשהיה חצי ער הבין למעשה כמה היה קר לו מתחת לשמיכה במשך
כל הלילה. הוא ניסה לשקוע שוב בשינה מתוקה, כאשר ברקע השעון
המעורר ממשיך לצפצף בלי הפסקה. כאב ראש אחד גדול כל העסק
המזדיין הזה של שעונים מעוררים. היה חסר להם משהו, לשעונים
מעוררים, משהו שהוא לא יכול להסביר. הייתה חסרה להם היכולת
להסתכל על כל מקרה לגופו, לוותר בחשאי על עוד חמש דקות, לאפשר
לו רק לפעמים עוד כמה דקות של שינה, גם אם זה נגד החוקים. הם
פשוט לא יכלו, הם הלכו רק לפי הספר.

בסוף הוא קם, לא הייתה לו ברירה. בוקר טוב לונדון, אפריל 2050.
השעון המשיך לצפצף ושיגע לו את השכל אבל הוא היה עייף מדי כדי
ללכת לכיוונו ולכבות אותו. אותו צליל מכוער שלא נגמר, ממשיך
וממשיך בלי הפסקה וגורם לכאבי ראש איומים. העיניים שלו עדיין
כאבו והוא הרגיש צורך נוראי לעשות משהו בנדון, משהו שישחרר את
העיניים. לא משהו בסגנון של לשתות קפה או לשטוף את הפנים. הוא
הרגיש שמשהו יושב לו בתוך העין יותר מדי זמן, משהו שנובע
מעייפות, אבל גם ממשהו אחר, משהו שהוא לא יכול להסביר. המשהו
הזה סירב בתוקף לצאת מהעין, לא משנה כמה פעמים ביום הוא ניסה
בעזרת האצבעות שלו להוציא אותו משם. וכמו כל בוקר, כם הפעם זה
לא יצא. כמו כל בוקר, גם הפעם הוא הלך להתלבש, לצחצח שיניים,
לשתות קפה, ולצאת לדרך עם אותה ההבעה על הפנים מהרגע שבו
התעורר. אותה ההבעה ששידרה כלום, אפור, ריקני. ההבעה הזו
שהייתה על פניהם של כל האנשים מסביבו, בכל רגע נתון. הבעה שלא
שידרה כאב, הבעה שלא שידרה שמחה, צער, סבל, אבל, אהבה, הנאה,
או כל דבר אחר שאפשר לתאר אותו כרגש אנושי. סתם הבעה קפואה.
רצף המחשבה שלו נקטע. שעון מחורבן. הוא נתן לשעון אגרוף והוא
נשבר. עוד שלושה דולר, אף אחד לא ימות מזה.

הוא לקח איתו את הקפה בכוס פלסטיק ויצא לכיוון תחנת האוטובוס,
כמובן, כשההבעה הקפואה עדיין על הפנים. בדרך קיבלו את פניו
תמונות ענק של זוג שפתיים אדומות שעומדות להכניס לתוך הפה
שעליו הן יושבות קוביית שוקולד חומה. בלוח הפרסומות הבא הוא
ראה ילד קטן מחייך ומחזיק ביד צעצוע אימתני, משהו משוכלל עם
עשרות רובים. משהו כמו באגדות. אגדות, כמה שהוא מתגעגע לאגדות.
בהמשך הדרך היה המבורגר עסיסי בחצי מחיר, היה את הדגם החדש של
סובארו, משקה קולה בטעם לימון סיני, חברת פלאפונים שמיועדת
לאנשים בגיל הזהב, ואת המניאק ההוא שמתקן שעונים, כולל את
המפלצות האלו שנקראות שעונים מעוררים. המון פרסומות, ממש שטיפת
מוח. האנשים התרוצצו ברחובות העמוסים של לונדון בלי איזושהי
מטרה מוגדרת, לא כולם היו צריכים להגיע לעבודה כמוהו, אחוזי
האבטלה במדינה צמחו בצורה מדהימה. רוב האנשים פשוט קנו וקנו
וקנו, לא משנה מה, אבל בעיקר אוכל. כמויות מדהימות של אוכל.

ג'ון הקיץ משנתו, עייף אבל במצב סביר. השעון המעורר צפצף
חלושות והפסיק אחרי שלושים שניות, כאילו מבין שילדים קטנים
יכולים לישון עוד חמש דקות. כאילו מתחשב בג'ון וברגשותיו. אותה
ההרגשה שתלווה אותו כל משך חייו לא הייתה קיימת באותם ימים
כשהיה ילד. קשה להגיד שלונדון הייתה מקום שליו. זה יהיה ממש
שקר שלא היו פרסומות בכל חור או שכולם היו מרוצים. אבטלה הייתה
גם אז, אבל לפחות היה אפשר להגיד עם חיוך כלשהו 'בוקר טוב
לונדון, אפריל 2003'. לפחות אז בין פרסומת של קוקה-קולה
לפרסומת של סובארו הייתה חנות ספרים קטנה, או אולי חנות יד
שנייה לתקליטים. לפחות אז הוא היה הולך לישון בלילה אחרי
שהוריו הקריאו לו פרק מספר ילדים כלשהו שהיה בוחר בספרייה. את
הזמנים האלו היה אוהב הכי הרבה. אחר כך היו הוריו חוזרים לסלון
ושומעים מוסיקה שקטה ומרדימה שהייתה מכניסה אותו אל תוך עולם
של חלומות. הוא היה חולם הרבה, הדמיון שלו היה פורה. וכשהשעון
המעורר היה מצפצף בבוקר, הוא היה מחכה חצי דקה עד שייגמר
הצפצוף, ובוחר בעצמו את הסוף לחלומותיו בחמש דקות השינה שנותרו
לו לפני שייצא לבית הספר.
כמה שהדברים נראו אחרת אז. לפעמים קשה לו להבין כיצד יכלו
הוריו להתלונן בזמנו, כאשר הוא חושב על מצבו, חמישים שנים אחרי
אותו הזיכרון המעומעם של שריפת חנות הספרים ברחוב המקביל לרחוב
שבו התגורר כילד.

הוא הגיע מתנשף לתחנת האוטובוס וכמובן שאיחר את המועד ואולץ
לחכות בתחנה עוד רבע שעה. הפרסומת הענקית שהקיפה אותו מארבעה
כיוונים הייתה של רשת חנויות החשמל הממלכתית, על איזשהו מבצע
מטופש בנוגע למדיח כלים אוטומטי. הוא נשבע לעצמו שלא יקרא את
הזבל הזה, למרות שאותיות הענק היו מפתות מאוד. הוא לא הרשה
לעצמו לקרוא אותן, הוא אפילו לא הבין למה. אבל זה כבר היה
טבעי. הוא לא הבין למה כואבות לו העיניים, הוא לא הבין מה הדבר
הקטן הזה שחסר לשעון המעורר, הוא לא הבין למה אף אחד אחר לא
יודע את כל זה, הוא לא הבין למה שרפו את חנות הספרים כשהוא היה
בן חמש. אבל דבר אחד הוא כן ידע - אי אפשר היה לנתק בין
הדברים.
הוא כבר היה באמצע של שרטוט קונספירציה, אבל שוב צפצוף מוזר
הוציא אותו מהשגרה. האוטובוס סוף סוף הגיע. נהג עם הבעה קפואה
בטח את הדלת. ג'ון ועוד עשרות אנשים עם הבעה קפואה ישבו להם
באוטובוס המחניק ורק חיכו להגיע כבר לסוף הדרך. על המושבים
שלהם הייתה פרסומת לסכין גילוח עם שבעה להבים. ג'גון הסתכל
במבט הקפוא שלו על המושב. הסכין הזה גרם לו לאיזשהו עיוות
בבטן, עוד משהו שג'ון לא הצליח להבין. מה בדיוק אמרה ההרגשה
הזו?
זה לא היה רק הסכין. בכל מקום מסביבו שהסתכל הוא היה מוצף
בפרסומות. אוכל, בגדים, מכוניות, מוצרי חשמל, סכיני גילוח,
טלפונים, רשתות תיקונים, שעונים מעוררים. משהו היה חסר לו
בעולם הזה. המשהו הזה היה הדבר שהיה חסר לשעון המעורר כדי
להיות קצת יותר, קצת יותר משהו. קצת יותר משהו שג'ון פשוט לא
הצליח להגדיר אותו במילים. הנסיעה עברה דרך הרחובות הכי עמוסים
של העיר, ליד הבורסה. שלטי ענק בגובה מאות מטרים הכריזו על
מכירת חיסול בחנויות רשת 'נייק'. בצמוד לבורסה היה ממוקם
הקניון הגדול ביותר בעולם, גאוות בריטניה. האוטובוס עצר, כמה
אנשים ירדו. ג'ון נזכר בגאווה הלאומית כשהוא היה צעיר. הוא
נזכר בסמלים אחרים לחלוטין. בסופרים מוכשרים וסופרות מוכשרות,
במוסיקאים נערצים ומוסיקאיות נערצות, בציירים ידועים וציירות
ידועות, שהיה מרכז הגאווה הלאומית. צפצוף עצבני קטע את מחשבתו.
האוטובוס המשיך לנסוע לכיוון מקום העבודה שלו, בקצה הדרומי של
העיר. הדרך הייתה מלווה בעוד פרסומות. מיקסר שפועל על פי
הוראות קוליות. דגם חדש של BMW. מבצע טיסות לנורווגיה בחברת
התעופה הממלכתית. האנשים בפרסומות היו כל כך שונים מהאנשים בכל
מקום, כל כך שונים מג'ון. האנשים בפרסומות חייכו חיוכים שהראו
על משהו אחר, משהו קסום שג'ון הכיר בעבר. משהו קסום שג'ון כבר
לא מכיר.

מקום העבודה שלו היה אחד המקומות השנואים עליו ביותר בעולם.
4,000 אנשים עם מבט קפוא כמו שלו יושבים בכיסאות ולוחצים על
כפתורים במשך תשע שעות כל יום, עם הפסקה של חצי שעה לאכול. הוא
לא ידע מה בדיוק קורה כשהוא לוחץ על הפתור הירוק שמולו, זה אף
פעם לא נראה לו מעניין או חשוב במיוחד לברר. עוד לחיצה, שנייה
נוספת שעבורת, עוד לחיצה, וכך הלאה. תשע שעות. ועוד לחיצה. עוד
לחיצה. עוד לחיצה. עוד פרק מהספר. עוד לחיצה. שוב המוסיקה היפה
מהסלון. גיטרות. סולנית עם מבטא. עוד לחיצה. סרט מתח מהמאה
העשרים. עוד לחיצה. הגיבור מנשק בלהט את הגיבורה. הם הולכים
מחובקים אל עבר השקיעה. עוד לחיצה. עוד לחיצה. צפצוף מעצבן
הוציא אותו מריכוז. הפסקת צהריים, חצי שעה.

ג'ון אף פעם לא הבין מה בעצם היה המניע של אותם אנשים לשרוף את
חנות הספרים של נורמנד הזקן ברחוב המקביל. הם פשוט באו בלילה,
מילאו את החנות בבנזין, זרקו פנימה גפרור, והציתו את הכל. אלפי
ספרים נשרפו. כוחות מכבי האש מעולם לא הגיעו. הם טענו שהם בכלל
לא שמעו על כל מה שהלך שם.
אבל זו הייתה רק ההתחלה. אחרי ששרפו את החנות של נורמנד שרפו
את כל חנויות הספרים במדינה. אחת אחר השנייה. הם השתלטו על
הטלוויזיה והתחילו לשדר דרכה דברי אימים. הם אמרו שהתרבות
המערבית הרסה לאדם את הנשמה. הם אמרו שאין מקום למותריות כמו
ספרות ושירה בעולם שנוצר. הם היו אלפים, והם שלטו ברחובות. הם
לקחו את הנערים הצעירים, את המתוסכלים, אלו שלא היו להם החיים
היפים של ג'ון וההורים שלו. העיר הפכה לשדה קרב אחד גדול.
הכנופיות עברו בית בית ורוקנו את כל הבתים מהתרבות שהייתה בהם.
הספרים נערמו בערימות גדולות והצותו באש. את הפסלים דחסו לתוך
מחסני ענק צפונית לגלזגו. המוסיקאים והסופרים הגדולים הוצאו
להורג בפומבי. אבא שלו שגם היה סופר, אבל לא מפורסם במיוחד,
יצא לעבוד במפעל. לחיצה ועוד לחיצה. הכפתור הירוק הפך למפרנס
של המשפחה . כל מה שהיה קודם הוחלף מהר מאוד בהבעה הקפואה.
השעון המעורר הישן הוחרם על-ידי הכנופיות והם היו צריכים לרכוש
שעון חדש. הריאות הירוקות האחרונות של העיר הפכו למרכזי קניות
ופרסום ענקיים.  
וכבר שנים שהוא חושב על זה, שנים רבות מדי. כל פעם הוא מנסה
להיזכר באנשים האלה, האנשים שעכשיו שולטים במדינה. בצורה שבה
הם עקרו את כל העצים, בדרך שבה הם שרפו את כל הספרים. צפצוף
מעצבן קוטע את רצף המחשבה שלו. לחזור לעבודה. לחזור לכפתור.
לחיצה ועוד לחיצה. מי היה מאמין שפעם עוד כתבו בעולם הזה
סיפורים קצרים בבמה חדשה.