הגענו לפולין עם משלחת הנוער אחרי עשרות פגישות הכנה שבאו
במטרה להכין אותנו לשואה, לגטאות, לזוועות ולאסונות.
ביום הראשון עשו לי, ליואל ולרן שיחה על כמה שזה נושא חשוב
ורציני וכמה שמאוד, מאוד חשוב להיות גאים במי שאנחנו ולזכור כל
הזמן את מה שלמדנו בכל אותן פגישות ואת העובדה שאנחנו בפולין
בשביל ללמוד ולייצג את המדינה.
יואל אמר שהוא בכלל לא רצה לבוא והוא בא רק כי סבא שלו הוא
ניצול שואה וביקש מאוד שהוא יצא עם המשלחת ויבין מה עבר על
משפחתו, וכולנו הסכמנו שלמרות שזה נושא רציני - אנחנו נישאר מי
שאנחנו, ולא נתנהג שונה למרות מה שהמדריכים אומרים.
חוץ מזה, הומור שחור זה אחלה דבר. ניתן לשואה את הכבוד הראוי
לטעמנו, ויותר מזה שלא יבקשו.
המדריכים, לעומתנו, אמרו שזה מגעיל, אכזרי, רשע ושאנחנו
מביישים את המשלחת, אבל ההורים שלנו שילמו, ולכן יש לנו את
אותן זכויות כמו לשאר חברי המשלחת. אני לא רואה את זה כרשע או
אכזרי, הומור שחור זה באמת אחלה דבר, זה לא זלזול, למרות שסבא
וסבתא שלי היו בשואה ועד לפני ארבע שנים כשסבתא שלי נפטרה, סבא
שלי בכלל לא הסכים לדבר על התקופה ההיא - אני עדיין חושב שזה
עניין ישן, הומור שחור זה דבר טוב, זו פשוט דרך התמודדות, כי
באמת אי אפשר לבכות כל הזמן על הכול , אז צוחקים, לא מחוסר
כבוד.
אז נכנסנו למיידנק, היה באמת מאוד קר, ז'תומרת, ירד שלג והיה
מינוס אפס מעלות בחוץ, אבל זה בסדר, לקחתי מאחי גטקס שהוא היה
לובש בשמירה.
איך שנכנסנו, שרה, המדריכה, שההורים שלה הם ניצולי שואה סיפרה
שעכשיו הולכים להיכנס לכמה מקומות מזעזעים ושלא נתבייש לבכות -
אבל מי רוצה לבכות בכלל?
איך שהגענו הכניסו אותנו לתוך תאי-הגזים ושרה הסבירה שלשם היו
מכניסים כ15,000 איש ביום והורגים אותם ע"י שחרור ציקלון-B ,
יואל תיאר לנו איך הוא נועל את הדלתות מבחוץ ומשאיר את כולם
להילחץ, אבל הוא לא יכול כי אז יחזירו אותו לארץ וההורים שלו
יהיו מאוכזבים.
כל הבנות בכו, בכו המון, כמו נקבות. זה נראה כאילו הן ארגנו
מראש קבוצות תמיכה וכל פעם שמישהי מתחילה לבכות הן נעמדות
במעגל של חיבוקים ובוכות ביחד.
חוץ מילדה אחת שעמדה בפינה ובהתה בכתמים הכחולים שעל הקיר, היא
לא הזילה אפילו דמעה אחת.
אני ויואל לקחנו לורדים שחורים וכתבנו על הקירות של התא דברים
בסגנון "יואל היה כאן, וגם אילן רמון!". אחרי זה עברנו לחדר
ענק עם המון נעליים מכל הצדדים, אני ורן פיזרנו עטיפות של
מסטיק בתוך הארגזים, היה כל-כך מצחיק. רן ביקש מידה 43
מהמדריכה, היא התעצבנה והוציאה אותו. איזה חסר טקט. הבנות
עדיין בכו והמשיכו ללכת בקבוצות תמיכה. ההיא שלא בכתה עדיין לא
בכתה, והלכה לבד. אני לא מבין למה שרה כל-כך התעצבנה עלינו, מה
עם זאת שלא בכתה? לה באמת לא אכפת.
החדר הבא שעברנו אליו היה צריף ענק עם קיר זכוכית שהיה מלא
בהמון המון שיער, שרה הסבירה שהשיער היה שיער של יהודים
שהנאצים היו לוקחים לחומרי גלם ועושים מהם דברים כמו פאות,
מברשות ועוד... כל השיער הפך לגוונים של אפור, שחור ולבן, רן
אמר שזה כי אין צבעים בגטו, יואל נתן לו כאפה, ואמר שזה
פרפרים. אחר-כך הדבקנו על הזכוכית סיגריה וכתבנו עליה "היינו
פות".
בפעם הזאת כולם בכו, אפילו הבנים, חוץ ממני, כמובן. כנראה כאב
לכולם לראות כל-כך הרבה שיער מבוזבז בלי ג'ל.
אבל ההיא לא בכתה, אין דמעות בגטו.
בדרך חזרה למלון באוטובוס הראו לנו איזה סרט מאעפן על השואה
בשם "רשימת שינדלר", סרט משעמם לאללה, אבל הייתה שם ילדה אחת
חמודה, בשמלה אדומה, היא קצת הזכירה לי את ההיא שלא בוכה.
אחרי ארוחת הערב במלון שרה עשתה לנו שיחה ושאלה איפה הייתה
"נקודת השבירה" של כל אחד מאתנו, כולם סיפרו איפה היה להם הכי
קשה, ואיפה הם הרגישו שהם הכי מזדהים עם השואה, העם, המלחמה
והמשפחה.
למען האמת, הרגשתי קצת רע שלא ידעתי איפה הייתה נקודת השבירה
שלי, בעצם, לא חושב שהייתה לי אחת בכלל. אבל הרגשתי יותר רע
שההיא לא הגיעה לפגישה, כנראה שממש לא אכפת לה.
למחרת לקחו אותנו לאיזה אתר הנצחה של השואה, לא זוכר בדיוק
איפה, היינו במיליון כאלה והם כולם נראים אותו דבר.
אחד-אחד כולם קמו ואמרו את שמות בני משפחותיהם שנספו בשואה
והדליקו נר זיכרון.
ואז היא עלתה, ההיא שלא בוכה.
היא עלתה עם רשימת שמות שתפסה שלושה דפי פוליו, היא התחילה
להקריא, "משה הראל. חיים הראל. רבקה הראל", יכולתי לראות את
העיניים שלה מאדימות יותר ויותר אחרי כל שם, "לאה הראל. יוסי
רבינוביץ", היא הפילה את הדפים וברחה משם בבכי. אף-אחד לא רץ
אחריה, היא לא ארגנה קבוצת תמיכה.
שירן עלתה ישר אחריה והתחילה להקריא את השמות של בני המשפחה
שלה...
קמתי לחפש אותה, היא התיישבה על אבן במרחק כמה מטרים מאתר
ההנצחה, היא ישבה עם הראש בין הידיים, והרגליים, בקושי מגיעות
לרצפה, רק משאירות שביל דק איפה שהן התנדנדו בחוסר אונים.
התיישבתי לידה וחיבקתי אותה, "את צריכה טישו?" שאלתי, היא שלחה
אותי לתיק שלה תוך כדי שהיא מנגבת את הדמעות שעוד לא הפסיקו
לנזול, פתחתי את התיק שלה וראיתי בשקית קטנה את עטיפות המסטיק
שפיזרנו בארגזי הנעליים ואת הסיגריה שהדבקנו על זכוכית הארון.
היא הסתכלה עליי בעיניים המומות ומבוישות והפילה את ראשה חזרה
אל ידיה. הרגשתי את הדמעות זולגות מהעיניים ומפלסות את דרכן אל
הלחיים.
זאת הייתה נקודת השבירה שלי.
מוקדש לשירה, שלא בכתה בכלל,
לעמית, שכן,
לעופר, שידע לקחת הכול בקלות,
ולכרמל - שידעה לשלב. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.