היום בבוקר פגשתי ברחוב איש מוזר...
הוא לא מכיר אותי, אבל חייך לי בחיוך רחב  
למה? על מה?
בלי סיבה?

בחנתי אותו בעיניים ביקורתיות
ושאלתי את עצמי: למה הוא חייך?
והשאלה נשמעה באנאלית
בעולם בו שוררת גישה רציונלית

עליתי לאוטובוס
והנהג לא הסתכל על החודשי- חופשי שלי
הוא הסתכל עלי - אל תוך העיניים
למה? מדוע כולם מחייכים?
כבר שניים!

הגעתי לעבודה
ושם כולם חייכו ופירגנו לי
מה הם רואים? למה מפרגנים?
זה מוזר... אבל נעים...

אני זוכרת את עצמי - מחייכת בבית הספר בכיתות הקטנות
אז...
תמיד שאלו אותי: ילדה, למה את מחייכת? יש לך בעיה?
הבנתי שמשהו אצלי  לא בסדר.
הפסקתי לחייך...

היום אני מבינה... מאיפה זה בא...
כל היום מחייכת לאנשים ברחוב
מול הראי מתייפיפת- ושוב מחייכת
וכך מחזירה לעצמי את החוב...