[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עמדתי על הגבעה וראיתי אותו נח שם, גדול וכבד, עצוב מעט, הוא
רווח לו מתחת לעץ אורן גדול ועבוט, נמנם מעט, אך שהתקרבתי הוא
פקח את זוג עיניו והסתכל בי במבט מאופק, כמו אחד שהפריעו לו
לישון, נדמה לי שהוא כעס מעט, זה היה די מעורפל, חוץ מהגבעה לא
היה כלום, מעין ריק בלתי נראה שכזה, לא כלום שהסתובב סביבנו,
הוא דיבר -
"מי אתה?" , דיבור איטי שכזה, בתחילה היה קשה לי לשמוע, קולו
היה מרוסק ונוקשה, חלש מעט, השנים ניקרו בו כמטח ברד על גזע
אלון צעיר.
-"אני בן אדם", הכרזתי בגאווה, הוא גיחך מעט, משקפיו הגדולים
נפלו לקדמת אפו, הוא נראה חכם באותו רגע שהתבוננתי בו.
-"מצחיק", הוא אמר, "אתם בני האדם טיפשים".
לא נעלבתי, אני לא יכול להגיד שנעלבתי, סך הכל צב, מה אתה כבר
יכול לצפות, הוא חיה נחותה, אין היצור היכול להשתוות לבני האדם
העילאיים, שום צב לא רשאי לבקר אותי בשום אופן שהוא.
-"למה טיפשים?", שאלתי בציניות קלה, ארשת פניו נהייתה רצינית.
"תגיד לי אתה", הוא אמר.
-"אנחנו עילאיים, מפותחים יותר מכל יצור שהוא עלי אדמות, אתה
הטיפש מבינינו", הכרזתי.
-"אתם טיפשים", הוא אמר, "חבורה של גאוותנים".
-"אתה לא מוסמך לבקר אותי", הצלפתי בו.
"אני חי פי שתיים ממך, אדוני, אנחנו, הצבים, חיים ממכם פי כמה
וכמה, הסתכלנו עליכם מצד כל השנים, אתם, הבני אדם ה'כל כך
עילאיים', אתם הורגים זה את זה, אוכלים זה את זה אם להתבטא
בחריפות, אתם הורסים את עולמכם, אתם מזהמים את הסביבה שבה אתם
חיים, אתם שונאים זה את זה, אתם מקללים זה את זה, אלימות אצלכם
היא שגרה, לזה אתה קורא עילאי, אדון, לזה?, אם זה עילאי,
מצבינו רע מאוד, אתם טיפשים, פשוט טיפשים".
"בלה, בלה, בלה, נדוש, תגיד לי משהו שאני לא יודע".
"אם..רק רגע, תן לי לחשוב", חיכיתי, כעבור כמה דקות הוא פקח את
עיניו והביט בי באותו מבט מאופק שסיגל לעצמו.
"אתם גם מכוערים", הכריז.
"חשבתי שזה יחסי", עניתי.
"אז זה לא, אני חושב שיש מדריך".
"מדריך?", שאלתי.
"זה אומר שאנחנו יפים ממכם".
"יפים??", צעקתי, "מה יפה בכם?, השריון?".
"בדיוק זה, יש לנו מראה אינטליגנטי, אפילו שרמנטי, תשאל אם אתה
לא מאמין, אני אומר לך, אנחנו מושלמים - כמעט".
"כמעט?", אמרתי בציניות מתמשכת, "מה זאת אומרת כמעט?".
"זאת אומרת שחסר לנו למות כדי להיות מושלמים".
"אני לא מבין?".
"ברור שאתה לא מבין - אתה בן אדם".
"ובכן - תודה רבה לך, ואני עבדתי כל כך הרבה שנים על הערך
העצמי שלי, אתה יודע איזה זעזוע הוא עובר עכשיו, אני שוקל לשים
עלי שריון".
בציניות כמובן, זה כל מה שידעתי - פחדן.
הדבר הראשון שזכרתי לאחר מכן, היה אור הבוקר אשר חדר מבעד
לתריסים וסנוור את עיני, וכן גם צפצוף השעון המכני והמעצבן,
קמתי מהמיטה חולץ אברי וחשבתי לעצמי, "אנחנו טיפשים, אז מה?,
אף אחד לא מושלם".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"למי אתה קורא
קרחון"?






רגע לפני טביעת
הטיטאניק.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/9/99 11:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוגוסט קול

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה