את מגיעה לעבודה באיחור, אני בפאב למטה, מחכה כבר שתראי אותי
בחליפה של סנטה שקניתי ברחוב של הגרוזינים, בדרום תל-אביב.
הצחוק הזה שלך היה שווה את ההשקעה, ומשהו ברפרוף של השפתיים על
הלחי, רומז שהיום זה יהיה שונה. היום זה סילבסטר.
מיום שהתחלת לעבוד כאן אני רודף אחרייך, אמרתי לך את זה לא
פעם. שני פאבים אני מנהל כאן, נמצא רוב הזמן בזה ששיבצתי אותך
אליו. רועי עובד בעליון היום, וכבר שמרתי אצלו קרטון שתייה
לעובדים. אני רוצה את כולכם שיכורים היום, אני אומר לך, היום
זה שונה.
כשאת עולה, רונן ניגש אליי. שמור על הלב, הוא מתחיל עם
הפסיכולוגיה, אתה יודע שהיא פחדנית. יותר טוב תשים קצת זפלין,
אני מפטיר, וקח בחשבון שאתה נשאר שפוי היום, אני לא אהיה מסוגל
לסגור. החיוך שלו מזכיר לי שזה קורה כמעט בכל משמרת. אני
צוחק.
כשג'ימי פייג' מתחיל לפרוט את המנגינה הכל כך מוכרת הזו, אני
מתחיל לטפס את המדרגות לגן עדן. או לפחות לפאב העליון. אני
מרוקן כוס גבוהה של ג'ק ויודע שהיום הזה יהיה שונה. אני אהפוך
אותו לכזה. אני אהיה לידך בדיוק בשתיים עשרה. לא תוכלי לברוח
מזה.
אנשים כבר מתחילים לטפטף פנימה. אני מבקש מרועי את "שיר דרך"
של שלום. את יודעת, זה שציטטתי לך במשיבון כל כך הרבה פעמים.
את מתקרבת, מחוייכת, והשפתיים שלך מעגלות "בן זונה" עסיסי. אני
נכנס לבר למזוג עוד קצת ג'ק. כמה מעידות קטנות ואני יושב.
שיכור.
דוד השומר, חמוש במצלמה, מנציח את התמונה שכל כך תאהבי: סנטה
קלאוס שיכור, בראש שמוט, מבט מזוגג בעיניים, מביט בך.
שנה אחר כך, תגידי שהמבט ריגש אותך. שנה אחר כך, אני אספר לך
שאלו היו דמעות. בין תמונה לתמונה הפאב מתמלא.
סיבוב מהיר למטה גורר אותי לתחרות שתייה עם הערס התורן. כשאני
חוזר למעלה, כבר מתחילים את הספירה לאחור. אני מתקרב. שתיים,
אחת ו... את מדליקה זיקוק ויורה קונפטי לאוויר. בין הפתיתים
הצונחים את נושקת לי. אני רועד כשאת ניתקת ממני. את מחייכת כל
הדרך אל הדביל שהחליט שאת צריכה להביא לו גולדסטאר בדיוק
עכשיו, ואני מרגיש שהיום, שעכשיו, זה שונה. פתאום יבש לי בפה.
אני לוקח עוד ג'ק ונשען על הבר, מעדכן את רועי, בדיוק כשרוסי
בן ארבעים דוחף לי דולרים ליד, מבקש שאני אגיד ל"בוס של
המיוזיקה", לשים קצת "צ'יקי בים, צ'יקי בום". אני נקרע לו
בפנים. צ'יקי בום תשמע בבית.
העובדים מלמטה מתחילים לעלות, תמיד מתרוקן שם קודם, ואנחנו
מתחילים את ה"לחיים" המסורתי, (שתמיד כמעט נגמר במוות ).
באיזשהו שלב ג'ק מחליט לנשום קצת אוויר, אני רץ לשירותים,
להקיא.
אני מתחיל להרגיש את הכאב הזה בצד, זה שאני סוחב עוד מהצבא,
זוכרת? ומבקש מרועי לקחת אותי הביתה. בחנייה של הבניין, אני
צונח, מתפתל מכאבים. התמונה שלך עולה מולי, ואני מבקש מרועי
לקחת אותי אלייך. תראה אותה מחר, הוא אומר. היום, אני צועק,
היום זה שונה. מבט מהיר בעיניים שלי מותיר אותו בלי ברירות.
אני תופס אותך, מופתעת, בכניסה לחדר המדרגות. אני רועד מקור.
באתי רק להגיד שאני אוהב, אני מגמגם. את נושקת לי שוב.
שנה אחרי, את תגידי שזה היה הרגע שידעת שגם את אוהבת.
שנה אחרי ניפרד. זה כבר לא אותו דבר, תגידי על הספסל ההוא,
בוכה.
זה שונה.