גם ביומן היא כבר לא כותבת. רק לעיתים רחוקות, וגם אז הכל נגמר
אחרי כמה שורות שרק מתיימרות להעביר את מה שכאב.
גם בני אדם היא כבר לא מרשימה. זה התחיל מבובות שפיהקו עת קרבה
אליהן. המשיך עם החתולה שהפנתה מבט. היום אחרי שיחה איתה הם
חושבים שהיא שיטחית, שהיא קלת דעת, שהיא טיפשה.
גם הוא לא יודע להחליט, ובטוח רק בנוגע לעובדה שזו לא רק היא
שם בעולם שלו.
גם קמה בבוקר פשוט כי הייתה טעות והיא לא מצליחה לחזור לישון.

לא עולה יותר על אוטובוסים לא מציירת יותר עם פחם וקוראת לזה
אבסטרקט כי יצא נורא לא הולכת יותר להפגנות לא כותבת נאומים
שעושים לאחרים למחוא לה כפיים לא חושבת פילוסופיה לא אכפת לה
שהיא חושבת כל כך הרבה על איך שהיא נראית לא רוצה לבכות יותר
אבל עדיין הן יוצאות הדמעות לא הולכת יותר להופעות כי זה עושה
לה רק רע או כלום לא אוהבת לשתות יותר לא מקבלת מחמאות סתם ככה
מזרים לא מדברת פוליטיקה לא מדברת ערבים לא מדברת ערבית אבל
בעצם אף פעם לא דיברה.
היא הפסיקה, או שזה אף פעם לא היה?