עצמי,
אני כותבת לך את המכתב הזה, כדי שתדעי שאני נורא מודאגת בגללך,
כבר המון זמן.
אני לא מוצאת אותך בשום מקום, וזה כבר מתחיל להלחיץ.
בפעם הבאה שאת מחליטה להעלם ככה - את יכולה להשאיר פתק או
משהו, את יודעת.
כדי שאני אוכל לפחות לדעת לאיזה כיוון החלטת להעלם.
שמעי, אני יודעת שאני נורא משעממת, אבל נועדת להיות איתי ביחד,
תמיד.
וגורל זה גורל. אבל את בורחת ממנו.
לא שאת יותר טובה ממני, אבל.. את בורחת משני דברים. גם ממני,
וגם מהגורל.
אז נדמה לי שניצחתי אותך עכשיו, יש לי דבר אחד פחות שממנו אני
בורחת.
לא משנה, מתי שתראי את המכתב הזה, אני כבר בטח אהיה אובדת
עצות, ואחליט לשים קץ לחיי.
כי בעצם, מה הם שווים בלעדייך, עצמי?
הרי נועדנו להיות יחד.
ובקיצור, במקרה שתחזרי ולא תמצאי אותי כאן - תעליי אליי,
למעלה.
המדרגות אולי מוסתרות, אבל את תראי אותן כשתנסי לראות אותי.
ואם את תרצי לראות אותי.. את תראי. זוכרת, "הכל תלוי בכוח רצון
שלך"?
אני בינתיים אמשיך לחפש אותך, עצמי.
עדיין לא איבדתי תקווה.
אולי, יגיע יום... ונהיה שוב, ביחד.

אוהבת. או... לפחות מנסה,
אני.


את המכתב הזה כתבתי דיי מזמן,
והנה.. מצאתי אותו. והנה, הוא כאן.