[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שרון ממם
/
חבר אמיתי

התיישבתי על הדשא,  מסתכלת על השמיים. התחלתי לבכות,  'למה זה
תמיד קורה לי?' חשבתי לעצמי. למה אני חייבת תמיד להרוס הכל.
תמיד. הכל היה כל-כך יפה,  פשוט השבוע עבר כל-כך חלק וטוב. אבל
אני תמיד חייבת להרוס אותו. ת-מיד! ככה המשכתי לבכות שהראש שלי
נח על הברכיים וכשכבר הרגשתי שאני לא יכולה לבכות, ושהעיניים
שלי כבר כל-כך יבשות מבפנים שאם אני אמשיך לבכות הם פשוט יצאו,
העפתי את עצמי אחורה ונשכבתי על הדשא. חושבת על כל מה שקרה לי
ומנסה להבין באיזה קטע בדיוק טעיתי.  ישבתי שמה די הרבה זמן
כששמעתי מישהו מתקרב, לא התייחסתי אליו,  'בטח סתם מישהו
שיעזוב אחרי שהוא יראה אותי' חשבתי לעצמי והמשכתי בשלי. אך הוא
התקרב ונעצר כמה צעדים ממני והפסיק. 'אוף' חשבתי והסתכלתי
לראות מי זה. ואז ראיתי אותו. איך לא ניחשתי שזה יהיה הוא ,
הוא תמיד בא אחרי. חייכתי אליו . הוא נשאר עם אותו מבט כמו
תמיד, ונשכב לידי. הסתכלתי על העיניים שלו כל-כך יפות,  היו לו
עיניים חומות עמוקות. כאלה שאתה יכול לטבוע בהם.  העיניים שלו
השתלבו כל-כך יפה עם הריסים הארוכים שלו, והצבע החום זהב של
שערו. כל-כך אהבתי ללטף את השיער שלו, כל-כך רך ונעים. הסתכלתי
על הפנים שלו, על האף הגדול שלו, דווקא חמוד, ועל השפם שהתחיל
לגדול לו. הוא שכב שם מסתכל עלי, לא זז אפילו סנטימטר ממקומו.
כל-כך אהבתי אותו. "אין לך מושג כמה אני אוהבת אותך וכמה אתה
עוזר לי" אמרתי לו ונישקתי אותו על הפה, הוא נישק אותי חזרה.
חייכתי, "איך אתה תמיד מצליח להוציא אותי מכל הדיכאון" צחקתי
וחיבקתי אותו הוא קירב את עצמו אלי.  כבר שנה שאנחנו ביחד,
אני והוא, ואף פעם הוא לא אכזב אותי, אפילו לא קצת. כל פעם
שיצאתי לטיול של כמה ימים עם הבית ספר הוא תמיד היה מחכה לי
שאני אחזור, ובשניה שחזרתי הוא שמח כל-כך וישר רץ לפגוש אותי,
לראות אותי, אפילו ב3 בלילה, אחרי שחזרתי מהטיול ההוא, גם אז
הוא עוד היה ער, מחכה לי. גם שהייתי הכי חולה, הוא היה יושב
לידי כל היום ושומר עלי, ומבדר אותי. תמיד.  כל פעם חברים הוא
חיכה בסבלנות שהם ילכו בשביל להיות איתי, למרות שראו עליו כמה
הוא רוצה  שנהיה שוב רק שנינו לבד, שנוכל לשבת מחובקים. רק
שנינו לבד. ככה זה היה שהינו לבד. רק שנינו. נזכרתי גם איזה
קנאי הוא , ולמרות זאת הוא תמיד  סבל את כל החברים שהיו לי,
בלי להתלונן על אף אחד ממש,  הרוב הוא פשוט היה מתרחק מהם. אבל
הוא תמיד היה שם אחרי שהכל נגמר, אם הייתי עצובה, הוא תמיד היה
שם, כתף תומכת כזאת. ת-מיד. כל-כך אהבתי אותו. הוא לא היה כמו
כל שאר מי שהכרתי , הם תמיד היו באים והולכים, אף אחד מהם לא
היה נשאר לתמיד, כולם עזבו באיזהו שלב, אף אחד מהם לא תמיד היה
שם. דווקא מצחיק שמכולם רק עליו סמכתי. אם כל המחשבות האלה
עליו כבר שכחתי מה היה כל-כך נורא שבאתי לפה, כרגיל הוא השכיח
ממני את כל הבעיות, "אני אוהבת אותך" אמרתי לו שוב וליטפתי את
שערו, "בוא נלך הביתה", אמרתי וקמתי, כשהוא הולך מאחורי מקשקש
בזנבו ונובח, כאילו אומר לי שגם הוא אוהב אותי. תמיד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קונדום
מחוספס!









פרובוקטורית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/4/01 8:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרון ממם

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה