זהו סיפור החיים, סיפור החיים שלך,
שלך, או של זה שיקרא אותו במקומך.
אותו סיפור של צירים, לידה וילדות,
אותו המשך של חיברות ובגרות.
אז נולדת והיו לך הורים,
שלימדו אותך מה שהורים מלמדים,
כמו ילד טוב נכנסת לגן, לכיתה א' ורכשת חברים,
כמו ילד טוב, היית קטן ועשית מה שההורים אומרים.
כמו שצריך עלית כיתות, למדת מה שמלמדים המורים,
כמו כולם היגעת לגיל 16 ופתחת במרד נעורים-
התחלת להבריז, התחלת להתלבש זרוק,
אל ההורים והמורים הפכת פתאום חצוף,
כי אתה "מקובל", כי אתה מגניב,
כי להיות ככה אתה מעדיף.
והתחלת לשתות כמו כל החברים,
והתחלת לעשן, כי הרי ה"כלים" מעשנים.
התחלת להתבגר ועכשיו אתה גם מזיין,
הגעת לגיל שבסמים אתה מתעניין,
וככה אתה משהו, אתה מרגיש מה"מיוחדים",
וככה אתה בדיוק כמו מיליון אחרים.

השנים עברו, החיים המשיכו, ואתה השתנת
לבשת חליפה, התחלת לעבוד והשלמת בגרויות לפתע.
אתה לומד לתואר, לחיים האמיתיים אתה מצפה,
למרות שבעולם הגדול אף אחד לך לא מחכה.
ואתה בחור יפה, משכמך ומעלה, אתה ממש גבר,
אבל בחורים כמוך יש כמו זבל בעדר.
אז סיימת את התואר, ואפילו בהצטיינות,
אבל מישהו בדיוק כמוך חטף את ההזדמנות.
אבל אתה יודע שאתה חכם, שיש משהו שמחכה רק לך,
אתה יודע שיגיע היום ואף אחד לא יקח את זה ממך.
אתה מרגיש שאתה שונה, שאתה משהו אחר,
אבל על ההצלחה שלך - לא הייתי מהמר.
אתה הולך לישון וחולם חלומות על הפריצה הגדולה,
מייחל כבר שיגיע היום שכולם יכירו את שמך,
ואתה יודע שיש בך משהו, אתה מרגיש שתהיה אדיר,
בינתיים אתה עם משכורת ממוצעת ועובד כשכיר.

אתה חוזר הביתה כל ערב, במשך כל השנים,
ואליך הצטרפו בית עם גדר לבנה, אישה וילדים.
ואתה תמיד עם תקווה בלב, אבל עדיין שכיר,
אתה קם בבוקר, מסתכל במראה ואתה כבר לא כל כך צעיר.
ולא נעים לי להגיד, אבל ככה תגמור,
ולא נעים, אבל עוד כמה שנים, גם את שמך אף אחד לא יזכור.
ואתה תמות, בן שבעים ושש, כבר בלי התקווה בלב,
והפריצה, התהילה והעושר הגדול לא הגיעו, ואני יודע שזה כואב.
אבל לא נורא, אל תבכה, אל תצטער,
גם היא, אני והוא לא נתעשר ובסוף ניקבר,
וכמונו יש עוד מיליונים, עוד מיליונים שחשבו,
שחשבו, שחיכו ובסוף התייאשו,
ומכל המיליונים האלו אתה רק עוד אחד,
סתם עוד אחד שחשב שהוא משהו מיוחד.