קמתי בבוקר לריח הגשם הטרי, תמיד אהבתי את החורף.
האווירה הקרירה של החורף תמיד נראתה לי חמימה ומזמינה, הגשם
תמיד בישר לי על טובות.  הייתי ילדת חורף.
הסתכלתי בחלון, נמשכת אל האווירה שבחוץ,מתאפקת שלא לרדת להירטב
בגשם.  השעה הייתה 6, בבוקר יום שבת, אני יכולה להשבע שרק אני
יכולה להיות כזו-כזאת.  מי עוד מתעורר ביום שבת ב-6 בבוקר?!
המשכתי להסתכל בחלון, הגשם החל להיפסק, טיפות קטנות ורכות ירדו
על שולי הכביש נאספות לשלוליות.
חשתי צורך עז לסיגריה, הבית היה חנוק וזה היה תירוץ בשבילי
לרדת למטה, לחוש באווירה האוהבת של החורף.
זרקתי עלי ג'קט, לקחתי את הסיגריות עם המצית, נעלתי את הדלת
והתחלתי לטייל ברחובות השקטים.
הדלקתי לעצמי סיגריה, מרלבורו מנטה.  מרגישה את החריפות הכובשת
שלה. חושבת כמה כיף ללכת ברחוב כזה שקט, באווירה כזו רגועה.
אבל תמיד משהו שובר את הדממה והשקט הנפשי שאני מוצאת בשבת.
משהו תמיד מעיק עלי, משהו לא ממשי, חומרי, משהו שמרגישים בלב.
חמלה כזו לאנשים שחיים ברחוב. אבל אלה החיים וחייבים להמשיכם,
לא לתת לכל פרט קטן לעצור אותך.
שקועה במחשבות המשכתי ללכת עד שנתקלתי במישהו.  או שהוא נתקל
בי. זה לא היה משנה, הרמתי את עיני מהקרקע וראיתי מולי אדם
שנראה שבור, שקוע במחשבות. רציתי לשאול מה קרה אבל זה לא היה
ענייני. אז מלמלתי סליחה והמשכתי ללכת, תוהה מה גרם לעיניים
שלו להיראות כל כך עצובות. פתאום שמעתי אותו אומר חכי.
הסתובבתי, וראיתי אותו הולך לעברי. הוא הצטער ואמר שזו הייתה
אשמתו, גם אני אמרתי סליחה ולקחתי על עצמי את האשמה."סך הכל
נתקלנו אחד בשני, זה לא סוף העולם", אמרתי וחייכתי.
הוא החזיר לי חיוך והזמין אותי לכוס שוקו ומי אני שאסרב לכוס
שוקו חם ביום כזה סגרירי ויפה.
התקדמנו לעבר בית הקפה הקרוב, הוצאתי סיגריה, ושאלתי אותו אם
הוא רוצה אחת, הוא אמר בתשובה שהוא מעשן רק מרלבורו מנטה.
חייכתי והוצאתי את הקופסא, הוא חייך שוב. היה לו חיוך יפה, כזה
ששובה אותך, כזה שאפשר לשקוע בתוכו.
הדלקנו את הסיגריות והמשכנו ללכת. בדממה מחוייכת.
כשהגענו, התיישבנו בשולחן שלידו יש חלון שמשקיף לרחוב.
המלצרית הגיעה. היא הייתה עצבנית, כנראה היא לא רגילה לשרת
אנשים ביום שבת, כל כך מוקדם. הזמנו שוקו.
ברגע שהשוקו הגיע, רצף המילים פשוט יצא. התחברנו מאד.
הוא סיפר לי למה הוא כל כך מוטרד. דברנו על החיים. על האהבה
לחורף, לטיפות הגשם המלטפות.
השעה הייתה כבר 10 כשסיימנו לדבר, בית הקפה החל להתמלא,
והסביבה השקטה כבר הלכה ממזמן. הוא שילם, בהתחלה התנגדתי, אבל
הוא אמר שאני אשלם בפעם הבאה. חייכתי והסמקתי.
קבענו לשבוע אחרי, אותה שעה, אותו יום.

היום, אחרי שלוש שנים אני עדיין קמה מוקדם בבוקר ביום שבת
לצפות בגשם. הוא מחבק אותי ושנינו מביטים בחלון, מריחים את ריח
הגשם ושותים שוקו חם.