הנסיכה היתה פעם נסיכה אמיתית. או שלא.

לא שעכשיו היא לא נסיכה, שהרי כל מי שרואה אותה יהיה מוכן
להצהיר בשבועה- נסיכה היא! גם אם הצהרה זו תהיה מגמתית, שהרי
מי שיראה את הנסיכה, ירצה מיד לבדוק באם יש עדשה תחת מיטתה, אם
אתם מבינים למה אני מתכוון, אבל לא זה מה שחשוב- הרי מה שקובע
הוא לא מה אתה, אלא כיצד אתה נתפס בעיני אחרים. כך זה לחלק
מאיתנו לפחות, ואני חושב שגם לנסיכה, אבל אני לא בטוח.

אז סיכמנו את נושא הנסיכה ונשאר ההסבר מדוע הנסיכה היתה פעם
אמיתית, כיצד התגנבה לה מילה פאטאליסטית זו לסיפורנו התמים,
שהרי ללא ה"פעם" - סיפורנו היה יכול להיות מושלם, אגדת ילדים
ממש!

אבל כבר אמרנו "פעם" ולא נחזור בנו, שכן אז יאבד האמון המועט
שנותן הקורא בכותב, וזה כבר היה לנו פעם.

אז מה שונה היום מ"פעם"? פעם, או כמו שנהוג לכתוב, לפני שנים
רבות, היתה הנסיכה מוקפת חום ואהבה. ילדה קטנה במשפחה קטנה
במושב קטן. אבל מאז מים רבים זרמו בנהר והילדה כבר לא קטנה,
המשפחה כבר לא ביחד, והמושב הפך עיר, לא סתם עיר- עם קניון.

הכותב מניח, תוכלו להבין אותו- הוא לא היה שם- שתהליך בריחת
האמת מהנסיכה היה הדרגתי. לא בבת אחת איבדה את אמונה בעולם, את
בטחונה ברגש, את יכולתה לאהוב. אולי אביה שנסע לארץ רחוקה וקרה
גרם לכך, אולי אמה שנשארה בודדה עד יום מותה, אולי גירושיה
המכוערים מהנסיך, ממש לא כמו באגדות.

אבל האירועים, אותם לא נדע בודאות לעולם, הביאו את הנסיכה
למנות דרקון מאיים, יורק אש, שמגן עליה מפני תלאות העולם, מפני
האמת, מפני הרגש. הדרקון לעולם אינו ישן, לעיתים מנמנם הוא
קלות, אך עין אחת תמיד פתוחה.

אבל בימינו אנו, עת פגש הכותב את הנסיכה, כל שנותר הוא המראה
משובב הלב, גינוני האצולה, המבטא הבריטי הקל. בנונשלנטיות
קוטבית תבחן מועמדים חדשים למיטתה [לעולם לא לליבה!] הדרקון
מציץ בחשד.

האבירים יצחצחו חרבותיהם, יבריקו את קסדותיהם הכסופות וחדורי
אומץ ונסיון, מי יותר ומי פחות, יצאו במסע הארוך לעבר העדשה.
רבים מהם, בעיקר אלה שלא עטו את השריון מבחירה [ שהרי ללא
שריון קל יותר, שמח יותר, חי יותר!] יפלו שדודים כבר בתחילת
הקרב, לבם שותת הדם יקשט את המדף הקטן ליד מיטתה של הנסיכה.
הטובים והמוגנים יותר ישרדו קצת, אך סופם ביריקת אש, עשן
יעלו.

ואי אפשר לסיים את סיפורינו בלא טיפת אופטימיות, שהרי אז כיצד
יגיע הקתרזיס המיוחל? אז הכותב, בהתקף אופטימיות, מאמין כי עוד
יבוא היום ויגיע האביר, מכוסה שריון מכף רגל ועד ראש, ינצח את
הדרקון יורק האש, ואז יפשוט את שריונו הכבד, יחייך אל הנסיכה,
שכבר אמיתית היא, הדרקון מוטל חסר רוח חיים ורלבנטיות בצד,
ויחדיו יצעדו אל הים המזהיב באורה של השקיעה.

או שלא.