בתחנה האחרונה של רכבת התודעה
נוסע קדימה, נשאר מאחור
לבדי, כפי שנולדתי
כפי שאמות בסוף
בתחנה האחרונה של רכבת התודעה
הכרטיסן מניד לעברי את ראשו
מסמן שהגיע זמני לרדת
מסמן אני שזמנו אינו זמני
כדמות ישרה בזווית עקומה
אהבת אמת ידעתי, בעולמנו מרובה השנאה
הפסים מתחברים לעצמם, מתעקלים
עיקולים יפים, כמותם לא ראיתי מספיק בחיי
מחפש את הדרך (היא נמצאת מתחתיי)
ניסיוני נואש לזכור רגעים צרופים
שהיו חיי
אורות מנצנצים מושכים אותי לכל כיוון
חוץ מלאחור
דווקא לשם הייתי רוצה לחזור
בתחתית בה על העצב עצמו אתה נלחם
נכנע לחמת הכרטיסן ויורד מן הרכבת
תוהו ובוהו בתחנה האחרונה
ורק כובע כרטיסן בודד
הו! גורל אכזר
לי הוא מחכה, רק לי... |
