אין דרך טובה יותר להתחיל את הבוקר מאשר לראות את גברת בוקובזה
מנגחת את הרכב שלי בניסיון לצאת מהחניה. אני ניגש ודופק על
חלונה
"מה אתה רוצה?" היא מברכת אותי בצרחה בוקר טוב.
"אה..את..אה...את דופקת את הרכב מאחוריך במידה ולא שמת לב" אני
לוחש כתגובה.
"מה אכפת לך? זה לא הרכב שלך"
"אבל זה כן... אההההה... כן הרכב שלי"
היא מכווצת את מצחה מנסה לחשוב מה לענות ומגיבה
"פעם הבאה אל תחנה צמוד לרכבים אחרים. אין מה לעשות ככה זה
בת"א".
מעולם לא הייתי טוב בויכוחים ואם הגיון כזה קשה להתווכח, מלבד
זאת הרכב של החברה.
אני מתכופף לחלון רכבה לומר לא נורא זה קורה, אבל לפני שאני
מספיק לומר משהו צל גדול נופל עלי, אני מתחיל להסתובב וסטירה
אדירה נוחתת על אוזני
"איך אתה מדבר לאישתי? טוב תקום מהרצפה... הפעם אני מוותר לך
אבל עוד פעם אני אראה אותך מתקרב אליה, אני אקרע אותך לחתיכות"
אדון בוקובזה מתייצב מעלי במלוא הדרו.
אני מתיישב במהירות על כסאי במשרד נמנע משיחות עם עמיתי מלבד
לומר בוקר טוב סמלי.
אין מה שלומך? מה עשית בסוף שבוע? שמעת עם מי הבוס נסע לתערוכה
בדיסלדורף, כלום, דממה.
אף אחד לא מתעניין בי ואני לא בהם. היחיד שיש לי קשר ורבלי
איתו הוא ראש הצוות שמטיל עלי משימות ובא לבדוק כיצד קצב
ביצוען מתקדם. אה כן, יש גם את עמליה.
עמליה מזכירתו של הבוס, טורנדו מקומי ששואב כל אפשרות התנגדות
שעוד קיימת בזכר הממוצע. יצור מיני שאלוהים ברא כדי להוכיח לנו
כמה אנחנו קטנים.
יפות ממנה לא חסר אבל סקסיות קשה לי להניח שקיימות. לא גבוהה
במיוחד עם שער צבוע אדום. פה גדול מזמין עם שפתיים מלאות
ורטובות. חזה גדול שתמיד דואגת להבליטו, מותניים צרות ואגן רחב
הכלוא בדרך כלל בחצאית המדגישה את ישבנה שנע תחת הבד המתוח עם
כל תנועה של הגוף. כשהיא עוברת במשרד הכל נעצר, דקה דומיה,
הגברים מהופנטים והנשים מעקמות את פניהן בקנאה, רק ישבניה
קיימים בחדר, כמו שאומרים POETRY IN MOTION.
בעית המים בישראל היתה נפתרת אם רק היתה דרך להפיק מנוזל הזרע
מים כי הכמות שפכתי באותם פעמים שאוננתי במחשבה עליה היא
אדירה.
לדעתי אם מישהו בחברה היה עורך חישוב כמה זמן היא אישית גורמת
לבזבוז אצל גברי המשרד לדעתי היא היתה מפוטרת וכמובן שמשימה זו
רק אישה היתה יכולה לבצע.
והכלבה, ברור לה בדיוק את מידת השפעתה עלינו והיא מנצלת את
כוחה בכל פעם שדרוש לה מתנדב לעשות את אחת ממשימותיה. מועמדים
לא חסר, קצת חנדלך והטיפש התורן רץ כאחוז אמוק.
אחד הטמבלים הקבועים שלה כמובן זה אני. על לגשת לרכב שלה להביא
את הארנק ששכחה אני בכלל לא מדבר אני כבר לא רואה בזה מטרד,
אני מתכוון לחופשה זוגית באילת שקיבלתי מהעבודה ועברה אליה,
כרטיסים לשלמה ארצי ועוד כיד הדמיון הטובה על הקוברה המקומית.
אם כניסתה לטווח הראיה שלי איזשהו סוויצ' במוחי עובר להדממה
כללית של כל מערכות בגוף ומלבד נשימה מואצת לא ניתן למצוא בי
תגובה נוספת.
ברור לי שאני מנוצל על ידה, לה ברור שאני יודע על ניצולי ואת
טכניקות התחמקות שלי בדרך כלל לאחר פעם היא מגלה. ברגע שהיא
נעמדה לידי אני רק יכול לקוות שדרישותיה לא יחרגו מהמותר
בחוק.
כשהטלפון לידי צלצל ומעבר השני של הקו עמליה הודיעה לי
בחגיגיות שאשמור לה מקום לידי בארוחת הצהרים לא נותרה לי ברירה
וביימתי התקף אסטמה חריף כשאני מאשים את המנקה על העלמות המשאף
שלי מהמגירה בשולחני.
ראש הצוות שלי שלח אותי לביתי כשהוא מאחל לי להרגיש טוב, עוד
חצי שעה נסיעה כשהטלסקופ ישמש כעיני הארוכה אני מבטיח שארגיש
מצוין. כדי להרחיק ממני את הדרישה העתידה להגיע מעמליה, לפני
חזרתי הביתה עוד הספקתי לעבור דרך הרופא ולהוציא שלושה ימי
מחלה.
ביום השלישי ל"מחלתי" הבחנתי בתנועה לא שגרתית בבנינים, את
אדון בוקובזה ובלה הזקנה זיהיתי בדירות שונות שבהן לא בקרו
בעבר. מיד הבנתי שהחיבור לעינית בשלושת הימים האחרונים גרם
שהמציאות והדמיון מטשטשים לי ואני מתחיל לאבד קשר עם הסביבה.
אני אתקלח אוכל משהו והכל יסתדר, חשבתי לעצמי. לא הספקתי לעשות
שני צעדים ואזעקת מכוניתי החלה לצווח בקול מחריש אוזניים,
וידאתי במבט זריז דרך החלון שאכן מדובר ברכבי וירדתי לרחוב
להפסיק את המפגע המרעיש.
אני מביט אל הרכב, מתקשה לעכל את המראה שמתגלה בפני,
הבלונדינית עומדת על פגוש הרכב, קופצת כאילו היא נציגת ישראל
לאולימפידה על הטרמפולינה.
"היי, אני עושה מתיחות, אני מצטערת זה הרכב שלך?" צליל ענוג
הגיע לאוזניי.
אני מתחיל להבין שמינון הצצה ביום האחרון כנראה היה מעט מוזגם.
מסתכל לצדדים אם עוד אנשים סביבי שומעים את הצלילים שהפרח
היפהפה הזה מיצר.
"סליחה, הרכב שלך שאלתי" היא חוזרת על עצמה חדלה מקפיצותיה
ומתקרבת אלי.
"חח...ככ...חח...ככ" אני רק מצליח להוציא מגרוני, לא ברור לי
מה הולך כאן.
"לא משנה, טוב שבאת יש לי בעיה לפתוח את דלת הכניסה של הבנין,
אתה בטוח תסתדר, אכפת לך?" היא משלבת את ידה בזרועי וגוררת
אותי לפתח הכניסה.
איך שהדלת נפתחת אני מדליק עבורה את האור,
מר בוקובזה יוצא מפיר המדרגות כמו הודיני בשעתו וחוסם ממני את
האפשרות לצאת לרחוב. מולי ניצבים שכניי מהבנינים שזועקים בתאום
נהדר "מציצן, מניאק, סוטה, אנשים כמוך צרכים להיות בכלא..."
אני מחייך אליהם מקבל אותם באהבה, דבר כזה לא יכול להתרחש
במציאות וברור לי שאני חולם.
ההמון התחיל לסגור עלי וכדי להיות בטוח שאני אכן בחלום, אנשים
מסוימים אולי היו צובטים עצמם אבל לא אני, לקחתי תנופה ובכל
כוחי נגחתי עם ראשי בקיר הקרוב אלי. התמוטטתי מעולף לפניהם.
השכנים מינו בזריזות ועד לברור הענין עם הסוטה, את בני הזוג
בוקובזה, הבלונדינית ובלה הזקנה. הרגשתי במעורפל את מר בוקובזה
נושא אותי על כתפו עד לדירתי, מוריד אותי, מפשפש בכיסיי, פותח
את הדלת וזורק אותי על הספה.
התבוננתי בועד השכונתי בוחן את מאורת הסטיות, הם רק עיקמו את
אפם והסכימו בניהם שאין פלא שאף בחורה לא נכנסת לכאן.
צלצול טלפון קטע את הביקורת הבונה על חוסר הטעם שלי ובוקובזה
צעק עלי "תענה".
"היי, זו אני. אתה בבית? אני חייבת לדבר אתך, אני יכולה לבוא?"
שמעתי את בת השטן עמליה בקולה המתפנק.
"יש לי אורחים ולא נראה לי שאפשר עכשיו" עניתי לה ביובש.
בוקובזה שהשיחה החלה לשעמם אותו חטף ממני את הטלפון והסביר
לעמליה למה עכשיו לא זמן טוב.
אבל לא אחת כמו עמליה תוותר בקלות, הוא הסתובב בדירה, מתווכח
עמה, מביט בין השלבים של התריס לרחוב.
איך אבי תמיד היה אומר, בסערה כל נמל טוב, תפסתי את הטלסקופ
והנחתתי אותו בכל כוחי על קרקפתו של בוקובזה הנדהם. הוא התמוטט
כמו אטריה בסיר מים רותחים.
עמדתי מול שלוש הנשים, הן הסתכלו עלי ואני עליהן, גברת בוקובזה
לא חיכתה הרבה ושחררה בעיטה חדה למבושיי, נפלתי על ברכיי,
לקחתי כמה שאיפות אוויר ונעמדתי שוב.
הבלונדינית ובלה הזקנה התבוננו בגברת בוקובזה ממתינות לתגובה
נוספת ממנה, היא לא אכזבה וניסתה שוב לבעוט אך הפעם הייתי מוכן
וקלטתי את רגלה, סטרתי לה בחוזקה והדפתי אותה לרצפה.
זינקתי לכיוון הדלת, בדרך מפיל את בלה הזקנה שעמדה בדרכי
לרצפה, נעלתי את הדלת מאחוריי מכניס את המפתח לכיס מכנסיי.
מיהרתי למר בוקובזה, קשרתי אותו בעזרת חוט הטלפון, הצמדתי את
ידיו לרגליו וקשרתי הכל יחדיו. הנשים רק הביטו בי המומות.
מצאתי חוט ניילון במטבח, קשרתי גם אותן, מניח אותן לשבת על
הספה.
אם חשבתם שסיימתי עם מר בוקובזה נכונה לכם הפתעה, רצתי בין
חדרי הבית, חוזר נושא בידי מספריים, בקבוק יין ומיכל גדול של
וזלין. גזרתי את אחורי מכנסיו והחדרתי לפי הטבעת שלו את בקבוק
היין המרוח בוזלין. הרחבתי את החור דיו, מרחתי היטב סביב דפנות
הטלסקופ וזלין והחלפתי את בקבוק היין בטלסקופ בישבנו של מר
בוקובזה.
דפקתי את הטלסקופ עוד ועוד פנימה כשהוא מתעורר מפאת הכאב. כדי
להשתיקו סגרתי לו את האף עם יד אחת ובשניה דחפתי חולצה לפיו.
עיניו כמעט קפצו מחוריהם.
במכות קצובות הטלסקופ נעלם בעכוזו השעיר, דם פרץ מהחור
המתהווה. התבוננתי בגברת בוקובזה אך היא רק כיווצה את גבותיה
כאילו אומרת "זה נראה כואב".
דפקתי על קצה הטלסקופ עד שמר בוקובזה התעלף שוב מהכאב.
נעמדתי זועם ומתנשף מודע שמלאכתי עדיין לא הושלמה, גררתי את
הבלונדינית לספה החד מושבית, מניח אותה כך שבטנה מרוחה על
משענת הגב, גזרתי את מכנסיה, מרחתי את אברי בוזלין וחדרתי אליה
בתנועה מהירה.
תוך כדי שאני דופק אותה אני מביט בשתי הנשים הנוספות, גברת
בוקובזה בלעה רוק כשמבט חרמני על פניה, בלה הזקנה הסתובבה
הכינה את ישבנה בתקווה שהיא הבאת בתור.
חשבתי לעצמי "ילא גם לזקנה מגיע להרגיש זין" וברוח פילנתרופית
זו יצאתי מהבלונדינית, הורדתי לזקנה את מכנסיה וחדרתי גם אליה.
לאחר שעה גם את גברת בוקובזה פינקתי בזרעי המלכותי.
ניתחתי את מצבי, ארבעה אנשים נעלמו ובזמן הקרוב יתחילו לחפש
אחריהם. המקום הראשון בו יחפשו תהיה דירתי.
בשעה שתיים לפנות בוקר הכנסתי את מפתחות הרכב לכיסי העמסתי את
גברת בוקובזה על כתפי ובזריזות חציתי את רחוב לדירת
הבוקובזאים, כך העברתי גם את הבלונדינית ובלה הזקנה. רק מר
בוקובזה נשאר בדירה. סברתי לעצמי שבמצבו יעברו מספר ימים עד
שיתאושש ויוכל חזור לביתו כך שהמקום הבטוח ביותר עבורי הוא
לעבור לדירתו עד שיחלוף זעם, אחר כך אוכל לברוח הכי רחוק
שאפשר.
בבקור הצופרים משכו אותי לחלון לראות מספר רכבי משטרה ואמבולנס
מהם זרמו שוטרים שפינו באלונקה את מר בוקובזה היקר. מענין איך
יסביר למכריו את ביקורו אצל הפרקטולוג.
לאור שיתוף הפעולה שחררתי את בלה הזקנה, גברת בוקובזה טענה
שאנחנו במילא בדירתה ומבחינתה קיים שיפור מבעלה אלי, כי אני
לפחות לא מרביץ לה כשאני מזיין אותה.
רק הבלונדינית המשיכה בעקשנותה להתנהג כמו שנוכחתי מטרידה אותה
למרות שבאחת הפעמים שחדרתי אליה היא עצמה עינים, נראה לי שהיא
נהנתה.
יומיים ביליתי בדירת הבוקובזאים, בלילה החלטתי כי הגיע הזמן
לברוח. בלה הזקנה העמידה את רכבי לפני הבנין, גברת בוקובזה
הכינה לנו צידנית עם דברים טובים ועזרה לי להעמיס את
הבלונדינית לתא המטען. התיישבתי במושב ליד בלה הזקנה שאחזה
בהתלהבות את ההגה ושאלה "לאן?".
הנחתי את ראשי בעייפות על משענת המושב הבטתי בה ואמרתי
"ההגה בידים שלך, את תחליטי".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.