יום אחד שהייתי עצוב, הלכתי לטייל לי ביער העזוב. מסביב היו
עצים שחורים שעל דרכי הפילו צל, לקרניה של השמש לא זכיתי, אך
אינני מסתתר. ראיתי ביער כל- כך הרבה פרחים, הזכירו לי הם את
כל נשות העיר-חלקן יפות, חלקן נבולות, מקצתן חסרות עליי כותרות
וחלקן עם ריח מעלף. לכל איש יש תמיד את המיוחדת בעיניו, שאליה
הוא יגיע, והיא תעשיר את חייו. רציתי לקטוף לאהובתי פרח,
המיוחד מהשאר, אך לא ראיתי פרח שבעייני מיוחד. אז התחלתי לי
ללכת בין שבילים ירוקים, וצמחיה פראית שאת שבילי הסתירו. פגשתי
בעובר- אורך, הוא אמר לי שבהמשך השביל אגיע לעמק הנעלם, שם יש
פרחים המיוחדים באופיים. אכן הלכתי לשמה, עייף ומקורר, אך
שראיתי את הפרח המיוחד זה השכיח ממני הכל. קטפתי לאהובתי את
הפרח המיוחד בעייני. חזרתי לביתה על ההר, כ"כ שמח ומאושר, רק
מקווה כבר לזכות לחיוכה. היא פתחה לי את דלת בייתה והגשתי לה
את הפרח, היא הביטה בו, אך הפרח לא חייך לעברה. זרקה היא את
הפרח ארצה וטרקה לי את הדלת בפנים. היא רק לא הבינה שהכל היה
מכוונתי הטובה, רק רציתי לשמח אותה. נשארתי שמה, על שביל ביתה
כ"כ בודד, עזוב ומדוכא.
בדרכי חזרה פגשתי באבי, סיפרתי לו את מעשיה. הוא אמר שאכן
קטפתי היום פרח נבול, אך לא התכוון לפרח שקטפתי בעמק הנעלם.
הוא אמר שהפרח היפה מהשאר, זה שרק אני אוהב, לא מתאים לאהובתי
הנבולה.
לא עבר זמן רב ופרח אחר קטף את ליבי, בדיוק אותו הפרח שהתאים
לזה שקטפתי לאהובתי, כי הרי לכל פרח יש את הבחורה שמתאימה
לו...