ביום ראשון, ה- 22 באפריל 2000, לפני שנה בדיוק, נגמרו חייו של
משה ברגר כפי שהכיר אותם. ברגר תהה מאז לא מעט האם היה איזשהו
רגע בזמן בו היה יכול לנהוג אחרת ולמנוע את האסון, אך המסקנה
שהגיע אליה מספר פעמים היא שהטרנספורמציה הייתה בלתי נמנעת
ושלא היה יכול לנהוג אחרת מכפי שנהג, אף אם היה שפוי לחלוטין
באותן ארבע דקות גורליות.
ברגר, בן 38, היה פקיד בנק בסניף לאומי ברמת-גן. הבוס של ברגר,
שהיה אדם עצבני מאד, איים עליו כבר מספר פעמים שאם יאחר שוב
הוא יפוטר. באותו בוקר, בוקר יום ראשון, נכנס ברגר בשעה
07:23:15 למכונית שלו, פיאט אונו 91, והתניע אותה. נותרו לו
שבע דקות ו- 45 שניות להגיע לעבודה, והוא היה מספיק אלמלא
האסון שארב לו במרחק דקה ו- 12 שניות. השעון שלו הראה כבר
07:24:27 כשהתחיל לצאת מהחניה בצד הכביש, שהייתה צרה מידי
אפילו עבור פיאט אונו, וגרם למכונית אחרת שעברה בכביש באותו
רגע לפגוע במכוניתו בקול חריקה מורט עצבים. הנזק: צבע ירוק
שירד מהפגוש של ברגר אל הכנף השמאלית של המכונית האחרת, מכונית
יקרה מתוצרת שוודית.
הנהג במכונית האחרת, שאיננו יודעים את שמו, היה גבר מבוגר יותר
וכנראה אמיד מאד. הוא לבש חליפה מחויטת יקרה וענד צמיד עשוי
זהב. הזר פתח את החלון החשמלי של מכוניתו ודרש מברגר לשלם לו
מיד, בצ'ק, על הנזק שגרם. ברגר לא האמין למשמע אוזניו. הזר
הסביר כך: מכיוון שהוא אדם עסוק מאד אין לו זמן לפנות לביטוח.
אם ישלם לו ברגר בצ'ק סך של חמש-מאות שקלים, הוא לא יאלץ לפנות
לסוכן הביטוח שלו ולבזבז זמן יקר. אם, לעומת זאת, יסרב ברגר
לשלם לו, הוא ישכור את עורך הדין שלו, אחד הטובים והיקרים בגוש
דן, ויתבע את ברגר עד האגורה השחוקה האחרונה שלו. "אני אהפוך
את החיים שלך לסיוט," כך אמר.
ברגר הביט בשעון בחרדה. השעה הייתה כבר 07:26:48. אם לא יגיע
לסניף הבנק עד 07:31:00, יחשב לו הדבר לאיחור והוא יאבד את
משרתו ואת אמצעי הפרנסה היחיד שלו. הוא ניסה להסביר לזר שאינו
יכול להרשות לעצמו להוציא חמש מאות שקלים בגלל שריטה, והציע
למסור לו את פרטי הביטוח. ברגר גם התנצל והסביר שהוא חייב
להגיע לעבודה עד 07:31:00. הזר התבונן בו מספר שניות בחוסר
אימון, כשפניו מאדימים במהירות ושפתיו מתעוותות מעצמת הזעם
במעין עווית קטנה ששיוותה לו ארשת של משוגע כרוני במחלקה
סגורה, ואז אמר שאין לו שום כוונה להזיז את המכונית עד שברגר
ישלם לו, ושאם הוא רוצה להגיע לעבודה בזמן כדאי לו מאד להוציא
כבר עכשיו את פנקס הצ'קים.
ברגר ישב במכוניתו, בוהה בשעון שעל לוח המכוונים. ייאוש דק וקר
כקרח זחל במעלה הידיים שלו, ומשם הגיע לעורפו וחדר כנחיל של
נמלים לעמוד השדרה. הוא יצא מהמכונית והתבונן בשעון היד שלו.
הוא חיכה עד שהשעון יורה על 07:28:00, ואז אמר "אפס!" בקול רם.
הוא הרים לבנה אדומה שהתפרקה מהמדרכה בצד הכביש. כשהורה השעון
על 07:28:10, הוא אמר "עשר" בקול רם, ואז הטיח את הלבנה בפנס
האחורי הימני של המכונית היקרה. פלסטיק ומתכת השמיעו זעקת כאב
ונשפכו כגשם על הכביש. ברגר הרים את הלבנה והתבונן בשעון.
07:28:13.
הזר פער את פיו והניח את ידו על המצח, במעין הבעה שהזכירה
לברגר את "הצעקה" של מונק, אחד הציירים האהובים עליו. הוא נראה
כמי שהפך לאבן. כשהורה השעון 07:28:20 אמר ברגר "עשרים", ושבר
את הפנס האחורי השמאלי. משם, חשב, יוכל להמשיך לשמשה אחורית,
ואז לפנסים הקדמיים, השמשה הקדמית ומכסה המנוע.
הבעה של פחד הופיעה כעת על פניו של הזר, שללא מילה התניע את
מכוניתו והתרחק משם בחריקת צמיגים, מותיר את ברגר עומד על
המדרכה, לבנה בידו, ארשת מכנית על פניו, ומעין צמרמורת במעלה
עמוד השדרה שלו שתישאר אתו חודשים. הוא התבונן בשעון:
07:28:29.
ברגר המשיך לעמוד על המדרכה עם הלבנה בידו. משהו השתנה בו, אך
הוא לא ידע לומר מה. הצמרמורת שהרגיש קודם, שדמתה לנחיל של
נמלים, פשתה עכשיו בכל גופו מכף הרגל ועד לקודקוד. לאט,
בהדרגה, מצא מילים לתאר את ההבנה שהכתה אותו בתדהמה.
בהתחלה חשב ברגר שהזר פשוט מטורף. משוגע. מג'נון. להתרגז כל-כך
בגלל שריטה, זה הרי טירוף. הטירוף הזה הפך לאלימות, אלימות
מילולית, ואולי היה הופך גם לאלימות משפטית. אבל הרי זה טיבה
של האלימות, האלימות מטורפת. כל כוחה של האלימות נובע מהטירוף
שבה. אלימות שאינה מטורפת, אלימות שהיא פרופורציונית, אינה
מפחידה. אינה מחרידה. אינה אפקטיבית.
אבל המשוגע האמיתי היה ברגר. להתקיף חפצים דוממים, להתבונן
בשעון באובססיביות כזו, להפחיד זקנים ללא צורך, לגרום נזק
כלכלי לאנשים זרים, זה הטירוף האמיתי, והצמרמורת שברגר הרגיש
באותו רגע הייתה צמרמורת של כוח, צמרמורת של אלימות, צמרמורת
של טירוף. הוא כיסה את פניו בידיו. אני משוגע לגמרי, הוא חשב
לעצמו. מי יודע מה הייתי עלול לעשות הלאה. אולי הייתי הורג
אותו, אולי הייתי שוחט אותו, אולי הייתי אוכל אותו. אני פשוט
קוקו. הוא הביט בשעון. 07:31:00.
ברגר לא הלך לעבודה באותו בוקר. הוא לא הלך לעבודה מאז. איך
היה יכול? האם משוגע יכול ללכת לעבודה? האם משוגע יכול לשבת
מול מסך מחשב תשע שעות רצופות?
צריך להיות משוגע כדי להיות שפוי.