די נמאס לי. כבר עברו שלושה שבועות מאז עברנו את הגבול,
התגברנו על הפחד המטורף הזה של לעבור דרך המוקשים, דרך
המכשולים, ירו עלינו כל הזמן הכל, לפעמים זה נהיה כל כך הזוי
שממש צפיתי לאיזה פרה שתפול עליי, ובאמת שהתפלאתי שבמקום
געיות, שמעתי רק שריקות כדורים ופגזים, ואחריהם קולות נפץ,
חלקם כמעט וקורעים את שאריות עור התוף והרוב המומים ורחוקים,
את צעקות החברים כבר הפסקתי לשמוע. באורח פלא אף אחד מהפלוגה
שלנו לא נפגע, מה זה לא נפגע - לא נשרט, ביבש של הפרט של
הטירונות נפגעתי יותר! זה ברור מה קרה שם, המלאך ששמר עלינו
היה פטיש. הוא לא נתן לאף אחד, אפילו לאלוהים לפגוע בנו. למרות
זאת היו צעקות, כל הזמן צעקנו, גם אני צעקתי, אני לא יודע אם
זעקתי, צרחתי או שסתם קראתי בקול ניחר כל סיסמת קרב שהכרתי,
כמו שאמרתי כל הסיטואציה היתה תמוהה. ידענו, או לפחות ידעתי
שבסוף ימאס לו, כי ככה זה עם מלאכים, בסוף הם משתעממים, ואז הם
מתחילים לשחק ולהשתעשע עם הפלוגות שלהם, אני יודע שאני הייתי
מתחיל להשתעשע איתנו הרבה קודם, אבל באותה וודאות נחרצת אני
יודע שלא הייתי יכול להיות כל כך אכזרי, במיוחד כלפי, הייתי
חייל חמוד. הוא שיחק איתנו כמו שחתול משחק עם עכבר, רק שהוא
היה מלאך, ועוד מלאך פטיש, תארו לכם איזה עוצמה ודמיון מצויים
ביצור נעלה שכזה. אני לא הערכתי אותם נכון.
אלתרנו לנו קו עמדות מצ'וקמק כזה, וחיכינו שכבר יגידו לנו
להתקדם, או שגמרנו עם העבודה שלנו פה ואנחנו יכולים לחזור
הביתה, אבל לא אמרו לנו כלום, אז לא זזנו, היינו ממושמעים.
מסביב המשיכו להכתש כוחותינו. אבל היינו בשטחם, ולא יצאנו
פראיירים - הסבנו פגיעות כבדות ברכוש ובנפש, הם עמדו בפני
קריסה - כל המפקדים אמרו כך. בינתיים עבר עוד שבוע ועוד שבוע,
תקועים באותו מקום, מנותקים קצת מהעולם הסובב אותנו, כמה שזה
נשמע מוזר חיינו בבועה. כל הפלוגה שלמה ובריאה. ברדיו החלו
להתחלף סוף סוף הטונים העייפים והדאוגים, לקולות מעודדים
ומעודדים, ואז הגיעה הידיעה המיוחלת - הם נכנעו. אני הייתי קשר
מ.מ ושמעתי את הפקודה יורדת לפלוגה, עלינו לעזור בכיתור כוח
האוייב האחרון ולמנוע בריחה והסתננות חיילים בודדים שעלולים
לנסות לפרוץ את הכתר. המשימה האחרונה - המורל בעננים, וכך גם
הערנות, כי האסונות תמיד קורים בסוף. יצאנו למשימה, ערניים,
דרוכים ומריחים את הסוף. בצענו את המשימה על הצד הטוב ביותר,
עמדנו כצוק איתן מול כל נסיונות פריצת הכתר. זו באמת היתה
המשימה האחרונה שלנו. חזרנו גיבורי מלחמה, המ.פ קיבל אפילו
צל"ש ביום העצמאות, על העמידה האמיצה, הקרה, וחסרת הטעויות
שהפגין במשימת הכיתור המורכבת, ואל נשכח שהוא החזיר את כולנו
בריאים ושלמים.
הטקס ביום העצמאות היה אחרי שכבר כולנו השתחררנו. נפגשנו בטקס,
והחלפנו חוויות מהאזרחות המרעננת, אבל התגעגנו אחד לשני, בכל
זאת עברנו דבר או שניים ביחד. חיכינו למילואים והם הגיעו,
נפגשנו, והתחלנו בסיור בגבול השקט, אתם יודעים איך זה - טיול.
יצאנו בשני אוטובוסים, על אחד היה המ.פ ועל השני הס.מ.פ, אני
הייתי על האוטובוס עם הס.מ.פ. האוטובוס של המ.פ ירד לאיזה מערה
בצד הדרך, ואנחנו המתנו להם. אבל לא שמענו מהם כלום - היתה
דממה. הס.מ.פ התחיל לדאוג, הוא יצא, אני המתנתי עם כוח של
המ.מ. הכוח של הס.מ.פ נכנס בקול צהלה, ופתאום שוב דממה. פרצנו
למערה בריצה - התמונה היתה מזעזעת - עיסת אדם, עצמות מרוסקות,
קרעי מדים ובוץ נחו בערבוביה קפואה, עמדתי כשלפתע פתאום, חשתי
בקול עמום, חשתי בגל הדף עז, בלי הגה נמחו כולם מעל פני האדמה,
רק אני נותרתי עומד, כנראה ידעתי איפה לעמוד. מתחתי שכב עוזי -
שלם וחיוור, לא זע ולא נע, מכיס מכנסיו הציץ לו בפלה בציפוי
זהוב ומגרה, הושטתי את ידי כדי לקחת אותו, בדרכה נתקלה ידי בכף
ידו החשופה - היא היתה קרה כקרח, פתאום, אינני יודע מה אחז בי,
אך אבדתי כל שליטה, הנפתי את הבפלה, ובחוזקה הנחתתי את ידי עם
הבפלה והכיתי חזור ושנה בפניו, המכה האחרונה כנראה הוציאה אותי
מהדיבוק - הבפלה ננעץ בארובת עינו הימנית, ישר שלפתי אותו,
ולפתע חשתי רעד בגופו - הוא חי. אני זוכר שהקאתי את נשמתי אל
ארובתו הפתוחה. נותרתי במקומי עד שהגיעו כוחות ההצלה.
הכל חזר אלי היום - 12 שנים לאחר המקרה, הוא נע מולי בתחנה
המרכזית, אי אפשר שלא לזהות אותו  - חסר ארובה, ועיוור גם
בעינו השניה כתוצאה מזיהום שקרה בעקבות הקאתי על פניו, למזלי
לא הייתי צריך להתחמק ממנו. הוא לא ראה אותי