חצי שעה אחרי שרונית המטפלת עזבה נותר אדמונד בוהה בגג הבניין
שמעבר לכביש. היונים נוספו והצטברו עליו ונראו כמו מתכננות
משהו גדול.
הוא לקח בעדינות שאיפה אחרונה מהג'וינט ומחץ את הבדל במאפרה
מספר פעמים, ואז העיף מבט נוסף בשקית האינפוזיה.
הצינור הארוך השתלשל מטה והתחבר אל זרועו השמאלית ממש ליד
המספר שלו. הוא הביט בפלסטרים הלבנים שהצמידו את המחט, וניסה
לא לדמיין את הכאב של הסרתם מהשיערות האפורות.
יונה נוספת הגיחה מעליו והצטרפה למחתרת הגג שמולו. השמש הגיעה
לעמדת שקיעה, ואור כתום צלול האיר את גגות העיר.
אדמונד הוסיף לשבת במרפסת ולהביט הרחק אל תוך מחשבותיו. הוא
נזכר לרגע במקום שראה בילדותו, אחרי שנגמרה המלחמה, כאשר
לראשונה הגיע אל בית היתומים. הוא נזכר במעומעם בעצים הגבוהים
מסביב למבנה הענק, כשהיו מוארים באור הכתום של אחר הצהריים.
התמונה הזו התחברה במהירות לתחושת הבדידות והחופש שחש אז,
כשהיה בן אחת עשרה, וחיוך החל מקמט את שולי עיניו.
צילצול טלפון הנחית את המציאות אל תודעתו והוא גילגל את עצמו
לאחור אל תוך החדר, ואל עבר השידה.
מצידו השני של הקו היתה בעלת הבית. היא התקשרה כדי לשאול אם
הכל בסדר, אך אדמונד ידע שהיא התקשרה כדי לוודא שהוא עוד חי.
אחרי שניתקה הוא רכן מעבר למעקה כסא הגלגלים ושלף את שקע
הטלפון. "כעת יאלצו גם לבוא", חשב בקול רם.
רחש ושיקשוק כנפיים נשמע מחוץ לחלונו, ומשהביט ראה שמחתרת
היונים התפוגגה לה, וגם קרני האור נחלשו ונמוגו. החדר נראה
לפתע קודר ואפור.
הוא גילגל את עצמו אל המרפסת והביט אל הרחוב. הפנסים הכתומים
כבר דלקו, והרוח הפכה קרירה ולא סימפטית.
אדמונד משך עצמו פנימה וסגר את דלת הזכוכית. הוא הדליק את
מנורת השולחן, והוציא מהכיס את הטבק ונייר הגילגול. ברגעים
כאלה הוא כמעט מתנחם בסרטן.
הצבעים הדלוחים של דירתו כאילו גססו ביחד איתו. הוא חש מין
צורך להרגיש חרטה ולא חשוב על מה, אולי על כל דבר בחייו.
לפי חישובי הרופאים נותר לו פחות מיום אחד לחיות. הוא לא האמין
לרופאים, ובכלל - מצבו יציב כבר יותר משבועיים.
הפעמון של שעון הקיר החל לרעום. פעם ועוד פעם, ובכל פעם יותר
חזק, עד שקדח שמונה פעמים במוחו של אדמונד, ואז נדם. המטפלת
תחזור בעוד שעה, חשב. הוא נסע לעבר צידו השני של החדר, אל ארון
הספרים הדהוי, ואז שלח את ידו עד כמה שהיה יכול ומשך חוט
שביצבץ מתחתית דלתות העץ הקטנות. החוט נמשך ונמתח ואז בסופו
נשמעה נקישה, ודלתות העץ נפתחו. איש לא פתח את הארון הזה שנים,
ונדמה היה לכולם כי המפתח לדלתות הללו אבד לעולם, ומשום שהניחו
כי הדברים שנעולים בו כבר דהו וכוסו ברקב ואבק, בדומה לבעליהם,
התירו לדלתות להישאר סתומות. כך נותר מנגנון החוט הפשוט שהתקין
אדמונד ללא רבב, ואיש לא חשד שבסלונו של הזקן הנכה הגוסס מסתתר
אוצר.
אדמונד שלף מן האבק חבילה עטופה בניר חום, קשורה בשרוך מתפורר,
וסגר את אחת הדלתות בכדי שיוכל להסתובב עם כסאו. הוא נסע אל
שולחנו והניח את החבילה תחת המנורה.
ליבו החל פועם בכח. הוא פתח את המגירה שתחת השולחן והוציא
מתוכה סכין שחורה עם נדן עץ משופשף, וחתך באמצעותה את השרוך
כלפי מעלה. לאחר שהשיב את הסכין וסגר את המגירה, הוא החל להתיר
את העטיפה בעדינות, כאילו מלאה היתה בפסלוני קריסטל. העטיפה
נפתחה לכל הכיוונים ותחת הנורה בהק תוכן החבילה תחת אור
המנורה, וזיגוג לח החל מצפה את אישוניו של אדמונד.
כמה זמן חלף מאז קיפל וארז את החבילה הזו.
רישרוש צילצולי מפתחות העביר זרם במעלה גבו, וכאשר שמע את דלת
הכניסה נפתחת מיהר ותחב את החבילה אל תוך המגירה, ואזי הסתובב
והציב את כסאו כך שיפנה אל הכניסה.
רונית נכנסה לחדר, כולה מריחה כפרדס שעבר חיטוי באקונומיקה,
הניחה את תיקה על הכורסה, וניגשה אליו בחיוך מתוק.
הוא נפעם בכל פעם שהאישה הזו חייכה אליו. אם היה צריך הוא
לרוקן שקיות קטטר ולמרוח קרם על רגליהם הסגולות של קשישים, היה
מזמן כורת את ראשו שלו ומשליך אותו לאסלה, ואז מוריד את המים
תוך שהוא רומס את הראש הערוף ברגלו, דוחק אותו אל מעי הביוב.
והאישה המופלאה הזו, שלו רק היה צעיר בכמה תריסרי שנים היה
לבטח נמס בתקווה למגעה, כעת מחייכת בעת שהיא מחליפה לו את שקית
השתן.
היא נושקת על מצחו לאחר שהחליפה את השקית וריתקה אותה לרגלו
ברצועה, ואז נשענת מעליו ומוודאת את מצב שקית האינפוזיה. הוא
מנצל את קירבתה בכדי לשאוף מלוא ריאות את ריחה המעורבב, בושם
וריח אישה מהולים באמוניה סטרילית של מדים לבנים וסבון כימי.
היא ידעה שהוא מריח אותה ולכן תמיד התמהמה כשעשתה פעולות
פשוטות מסוג זה. רגע אחרי כן רכנה וניתקה מזרועו את הצינור.
אדמונד הביט בה מתרחקת אל המטבח עם האביזרים השקופים המלאים
בשלל נוזלים נוראיים, ואז הסתובב והביט במגירה הסגורה.
שמא יאמר לה? הייתכן והיא תבין?
הוא הרהר בכך רגע נוסף, ואז החליט שייתן לה לבחור.
רונית שבה ובידה ספל תה על צלוחית קטנטנה. היא הניחה את הספל
לצידו והתיישבה מולו.
"הכל בסדר, אדי?", שאלה בנימה כנה.
"הו, כן. בוודאי", ענה, עדיין לא בטוח אם הוא אוהב שהיא קוראת
לו כך.
רונית הוציאה מתיקה קופסה לבנה של קרם לחות והניחה על הריצפה
בינה לבין אדמונד, ואז הרימה את רגלו השמאלית, הניחה בחיקה,
ולקחה בשתי אצבעות מנה גדושה של חומר והחלה מורחת על כף רגלו.
"רונית" - פלט לפתע. רונית הרימה את מבטה וחייכה בעיניה.
"אני תמה אם עלי לספר לך דבר-מה". רונית המשיכה לעסות את כף
רגלו, כאשר עיניה מרוכזות בפניו. אדמונד חש שאזניו מתחממות כמו
היה מסמיק.
"יש לי סוד, שאין איש יודע. סוד כמוס שבכמוסים, שמיום שעליתי
ארצה נותר נעול ומסוגר בכוננית הספרים הזו".
רונית הרימה גבותיה בהתפעלות וציחקקה, "באמת?".
אדמונד הושיט ידו אל המגירה ופתחה, ואז הוציא מתוכה את החבילה
החומה המקומטת.
"אני מוכן לספר לך, אבל איני בטוח כי אני מעוניין".
רונית הניחה את רגלו בעדינות והרימה את השניה.
"עלייך להבטיח לי כי לא תאמרי על כך מילה לאיש. לעולם".
רונית הרצינה את פניה, מלבד שובל חיוך שנותר בפינת שפתה,
והינהנה בהסכמה.
"אני מבטיחה", אמרה, וגרפה באצבעותיה מנה נכבדת של קרם.
"ובכן...", החל אדמונד לגמגם.
הוא קילף את שולי נייר העטיפה ומתח אותם מטה לצידי רגליו.
במרכז החבילה נחה פיסת בד סגולה עבה, מקופלת לריבוע גדול.
רונית חייכה אליו והביטה בבד. "זה ממש יפה", אמרה, "מה זה?".
אדמונד קפא לרגע. ספקות החלו מפלסים דרכם במעלה הדופק שבצוארו,
והוא החל לקפל באיטיות את שולי הנייר החום בחזרה.
"רגע, נו-", אמרה רונית והניחה את רגלו, "הבטחתי שלא אגלה. אני
נשבעת".
הוא שאף אויר, ונשף באנחה.
"אם כן", אמר והחל מיישר את הבד בידיו, "מעשה שהחל בשנת ארבעים
וארבע. שלוש שנים לפני כן איבדתי את כל משפחתי ברכבות המוות.
אני ניצלתי מיד השוחט הנאצי בכך שהסתתרתי במשך כשישה עשר
חודשים בטחנת קמח עזובה. התקיימתי בידי גניבת פירות מפרדס
סמוך, וצדתי דגים בשולי הדנובה. תארי לך שהייתי אז בן שמונה.
נו מילא, אני שוכח את שרציתי לומר. אה, כן - בשנת ארבעים וארבע
נשלחתי לבית יתומים בגלאטי. זה היה יום קיץ, אבל קיץ רומני, לא
כמו בישראל שבימות הקיץ מזיעים אפילו בתוך הבית, שם ברומניה
הקיץ היה נעים, אפילו קר קצת לפעמים. בכל אופן - ביום שבו
הגעתי אסף אותי מהשער איש מבוגר, היו לו משקפיים ושפם שחור,
וכובע קטן אנגלי כזה. שמו היה קונסטנטין, הוא היה איש קשוח
מאוד, ניהל את מגורי הבנים..."
רונית קמה והצביעה באויר באצבע מבריקה מקרם - "חכה לי רק שניה,
אני רוצה לשמוע, תן לי רק לשטוף את הידיים". היא קמה ודילגה
לעבר האמבטיה. אדמונד הביט אל הבד שבחיקו. הוא הרים את הריבוע
הסגול ושלף את הנייר המרשרש מתחתיו. הבד היה רך, והוא החל
לטבוע בזכרונות.
"חזרתי, תמשיך", ציוותה רונית. אדמונד הביט בה אפוף, והיא
הניחה יד על ברכו ואמרה - "קונסטנטין. כובע אנגלי. איש רע".
אדמונד הרצין לפתע. "קונסטנטין לא היה איש רע! הוא היה פרטיזן!
יהודי אמיץ, שנאבק להציל יהודים אחרים מהגטו!".
רונית הניחה יד על פיה ומילמלה - "אוי, אני מצטערת, חשבתי
שאמרת שהוא היה... אני מצטערת, אני לא אדבר, אני אקשיב. ספר
לי."
אדמונד נרגע, ולאחר שהצליח לשחרר גבותיו מהעווית הכעוסה
המשיך.
"קונסטנטין היה איש אמיץ. אבל הוא היה קשה עורף. היו לו חיים
לא קלים. בכל אופן, הסיפור שרציתי לספר לך מתחיל בצהרי אותו
היום, כאשר קונסטנטין ואני היינו צועדים בשביל המוליך משער
האחוזה לדלת הכניסה. בית היתומים ההוא נקרא... הממם... נראה כי
שכחתי. היה לו שם נוצרי, המקום היה אחת מאחוזותיו של רומני
עשיר, והוא הפך אותו לבית יתומים בתום המלחמה, משום שהיה נצר
לשושלת צוענים וחש הזדהות עם ארורי הגורל האחרים... הוכחה
נחרצת היא שלא כל הרומנים קמצנים גמורים. על אף שקונסנטין היה.
בכל אופן - בעודנו פוסעים בשביל תפס לפתע קונסטנטין בידי בכח
ומשך אותי הצידה לעברו. כמעט ונתלשה זרועי מעצמת המשיכה העזה,
והוא גרר אותי לחורשה קטנה בסמוך לשביל והעמיד אותי כשגבי לעץ
עבה, אחז בשתי כתפיי והביט בי במבט מאוד רציני. הוא אמר לי
שתחת העץ הזה שלצידנו קברו בעלי הבית אוצר שנשמר בירושה במשך
שנים רבות משניתן למנות. בתחתית העץ נחבאת דלת סתרים, המובילה
למחילה צרה, שבסופה מסתתרת תיבה. הוא רצה שאזחל אני במחילה
ואביא את התיבה, משום שבאמצעותה יוכל להשיב את משפחתו ממחנות
ההשמדה".
רונית הביטה באדמונד המומה. הוא הושיט יד רועדת מעט אל השולחן
ולקח את ספל התה, ואז לגם והשיב את הכוס באיטיות.
"לא הבנתי מדוע הוא מבקש דווקא ממני להיכנס למחילה, ועוד בצהרי
יום לעיני כל. אבל לא היה איש מסביב, וכפי שנודע לי מאוחר יותר
- הוא כבר ביקש מכל שוכני בית היתומים וכולם סירבו לו, ובצדק.
הוא חטף ממני את תיק הגב והניח אותו לצד העץ, ואז חפן בידיו
שורש עבה שבלט מן האדמה ומשך בו, עד שהאדמה סביב השורש זעה
והחלה גולשת תחתיו, עד שהשורש נשלף וחשף פתח צר וחשוך שחדר
בזיות מתחת לעץ לעבר האחוזה. קונסטנטין טפח על כתפי ובמין נימת
זירוז ניסה להרגיע אותי שאין זו מחילת דובים או זאבים, ושאהיה
בטוח בתוכה מכל רע".
אדמונד פסק לרגע והביט בפניה של רונית. היא הבחינה בעצירתו
ופניה זינקו בהבעת הפתעה למראה מבטו המודאג של אדמונד.
"למה עצרת? זה ממש מותח!", האיצה בו.
"את בטוחה שאת רוצה לשמוע?", שאל כמעט ברטוריות.
"ספר, נו, אני במתח!".
"טוב", הגיב באדישות, "אז כיוון שלא הייתי ילד תמים לגמרי, וגם
כזה שאין לו דבר בעולם להפסיד, התקפלתי וזחלתי אל תוך המערה.
האדמה תחתיה היתה רכה, כמו חול, ועל אף החרדה מהחושך ומהצפיפות
האויר בה היה צלול, כאילו מתוך שורשי העץ בוקע חמצן עשיר,
זחלתי במשך זמן לא רב, ולבסוף הגעתי למחסום. היה זה מין לוח עץ
שחסם את דרכי, ומלבד לצאת את כל הדרך בזחילה לא נותרה לי הרבה
ברירה. ניסיתי לדחוף את לוח העץ בידי עד ששמעתי קול מעברו
השני. קול מקומט כשל אישה זקנה - 'איך הגעת לכאן ילד?', ואני
זוכר שקפאתי במקומי, מקווה שהיא תשכח שאני שם ותניח לי. אבל
הקול לא פסק, והשאלה הצרודה פילחה את החושך - 'ילד, איך הגעת
לכאן?'. לבסוף, לאחר שהבנתי שאין בידי מוצא אחר, החלטתי לענות.
אימצתי את כל הכח שנותר בי ועניתי ברעד - 'קוראים לי אדמונד.
באתי בשביל התיבה.'"
המבט על פניה של רונית התמוסס מתדהמה לגאווה, כאילו בנה היה
מספר לה על הרפתקאותיו.
"הקול מצידו השני של קיר העץ רטן, ואז נפער מולי הפתח, ואור
חזק שטף את עיניי. אני זוכר שבמשך כמה דקות רק עצמתי את עיניי
וניסיתי לפקוח אותן לאט בכדי להתרגל אליו, אך הכאב היה עז מדי.
התחלתי לזחול לאחור ורגליי נתקלו במחסום נוסף. חשתי שאני תקוע,
אבל כששלחתי את ידיי לצדדים קירות המערה כלא היו מעולם,
ובמקומם מצאתי את עצמי שוכב על רצפה כשרגליי נוגעות בקיר. האור
החזק לא איפשר לי לזהות היכן אני ולכן התכווצתי בסמוך לקיר
וקראתי בקול רם - 'למה האור כל כך חזק?'. ומיד כבה האור כמעט
לגמרי. רק כמה נרות נותרו דולקים על שולחן עץ גדול, ולידו ישבה
אישה זקנה ואכלה תבשיל אפונים ושעועית בכף מתוך קדירה שחורה
קטנה".
אדמונד לגם שוב מכוס התה. עיניה של רונית נותרו פעורות בתדהמה
ואחת מגבותיה תלויה היתה גבוה מעל השניה. לאחר שהשיב את הכוס
אל השולחן הניח את שתי ידיו על הבד ובהה באוויר.
רונית הרצינה את פניה ודחפה את רגלו בצחוק, הוא הביט בה והרצין
אף הוא.
"נו, תמשיך!", היא התריסה בו.
דפיקה בדלת הסיתה את מבטי שניהם בהתאמה. "אני אפתח", אמרה וקמה
באיטיות. אדמונד קיפל את הבד וקימט סביבו את נייר העטיפה
ברישרוש רב, ומיהר לתחוב את החבילה אל תוך המגירה ולסגור אותה
בפזיזות כשחלק גדול מנייר העטיפה מבצבץ החוצה.
אל הדירה פסע בחור גדול מימדים בחלוק רופאים לבן מבהיק.
אדמונד הביט בו באדישות והמתין שיציג את עצמו.
הבחור שלף מכיס החלוק אקדח וירה ללא השתאות. פעמיים.
רגע אחרי כן השיב את האקדח לכיס ושלף במקומו פנקס קטן
ועיפרון.
הוא הציץ בשעונו וקבע- "שעת המוות: שמונה ורבע".
הבחור בחלוק הביט שוב באדמונד וחייך לעצמו בסיפוק.
איגוד הרופאים תמיד צודק.