זוכרת איך טווינו חלומות
בשולי שכונה שקוראים לה 'התקווה',
שני דרורים מפטפטים מצחקקים
משוטטים בחצרות מוזנחות
לעיתים השגנו כמה פרוטות
לקנות 'בוטנים אמריקאיים'
מדמות שאנחנו דמות מספר זר
שבלענו בספרייה העירונית
חוזרות עם חשכה לאמהות צרובות
עוני ועבודה קשה שריפדו לנו
את הבטן באוכל חם שלא
השביע את עוצמת הרעב להרחיק
לעולמות אחרים בהם אבות
אינם מדברים במקל מטאטא
ובאגרוף ובעיניים לטושות
ושצריך זריזות וניסיון חיים
כדי להימלט מחרונם הבלתי צפוי.
וכשנפגשנו בשנית כבר היינו
אמהות לילדות שאינן יכולות
ללקט חרציות באביב
השדה הישן נדרס נרמס
תחת כביש מהיר אלים
שמחק את צעדינו
הסתכלי עלינו היום,
ילדות שבגרו שטווות חלומות
בעיר אפרורית שנקראת 'פתח תקווה'
ראי, כמה הרבה וכמה מעט השתנה. |
