מלנכוליה,
כמו של כולם, כמו של אף אחד, כמו שיש רק לי.
כמו כדורים ורודים-סגולים-כחולים.
אלף להטוטי פרוזאק לא יכבו את האש  הבוערת  בעצמותי היבשות,
המרקדות בחושך, ההולכות אחרי האור, שיכורות מעוצמת המלנכוליה
שקיבלתי מתנת יום המוות מאהובתי כשהלכה לה.
שתלך.
שתמיד היא הולכת בהזיותי, רק שאיני זוכר שהן הזיה.
לא כשהן שם, מרעידות בי אלף פעמים, את נדנדת המלנכוליה הזו שאי
אפשר להפסיק. מי רוצה להפסיק להרגיש שהוא חי.
אולי ניתן לרופא לחיות יום אחד על הכדורים האלה שהוא מחלק
סוכריות של סוטים בפארק.
חוטי המרפא שלו קושרים את המלנכוליה שלי ואותי אל ריצפת
המציאות
בטח שהיא קרה,
זה כבר קרה לי כל כך הרבה פעמים
ותמיד בסוף את הולכת.